כשגררתי את רגלי בשדה התעופה הסטרילי משהו והיקר להחריד של אוקלנד – התקשיתי להסתיר את הבושה והמבוכה. 5 ימים בניו-זילנד ? אני בטוח שקלטתי חצי חיוך מזלזל על פניו של מתפעל הסטמפות בבקרת הדרכונים. ובכל זאת, החזה היה נפוח – הייתי חמוש ומוכן אל שדה הקרב, אל המלחמה הבלתי נמנעת על הפלוס בבנק. "זה עכשיו או לעולם לא", דרבנתי את עצמי.  שטפתי לעצמי את המוח אם פרופוגנדות זולות ונתתי לעין הטיגריס להתנגן בלופ בנגן. אגרפתי את האוויר תוך שאני מדלג קצת במקום על המדרגות הנעות בדרך לקפה הנורמלי היחיד בשדה התעופה.

היה לי ברור שאני יכול לעשות את החיים להרבה יותר קלים ופשוט לחזור ארצה ולמצוא עבודה כמו בן אדם נורמלי. אבל הרעיון של למצוא דרך לממן את עצמי בחו"ל תוך שאני נאלץ להסתמך  באופן מוחלט על החוסר קואורדינציה והפוטנציאל שכבר לעולם לא ימומש, ריגש אותי. הרי חלק מהרעיון של לתרמל, לדעתי, הוא להעיף את עצמך מהקומפורט זון המוכר, מאותה סביבה בה, שנים של חינוך שייפו אותנו ומיכנו אותנו לפעול באופן אופטימלי.

זו חוויה אישית נהדרת, לדחוף טונות של אי-וודאות וסימני שאלה אל מערכת קבלת ההחלטות, ולראות את המוח מנסה, טועה ותוהה מדוע ולמה סימני השאלה רק גדלים, ולא מתיישרים להם לסימני קריאה מרהיבים. אם זה להיתקע שבוע-שבועיים במקום בו אף אחד לא מדבר אנגלית, להתמודד עם קערה ענקית של צ'ילי וראשי ארנבים/ות או לגמור את הכסף בבנק ולמתוח את שאריות הכישרון ולסכן את המוח בחימום יתר בניסיון למצוא פתרונות יצירתיים ולייצר כישרונות חדשים.

הרשימה המצומצמת

הכיס המטאפורי של המכנסיים שלי הכיל פתק וירטואלי ובו רשימה מצומצמת. 4 פריטים הכילה הרשימה המצומצמת, וכל אחד ואחד מהם, כך חשבתי, חבה בתוכו, איפשהו בין המילים והשורות, פוטנציאל להכנסה. אני בטוח שעם עוד קצת מחשבה אפשר לייצר רשימה מורחבת, אך כמות הפריטים ברשימה הזו הספיקה לי כדי לרוץ לאתר של ג'ט-סטאר ולהזמין כרטיס בהול לעולם בו אני לא מסתכן בהתמוטטות עצבים כשאני משלם על מיטה בגסטהאוס.

רעיון 1. ללמד אנגלית.

זו, להבנתי, אז, באותם רגעים שהמוח שלי התרוצץ במעגלים כמו עכבר מסומם במבוך הבלתי פתיר של "מה העולם צריך שאני יכול להציע", הייתה האופציה ההגיונית ביותר. במהלך השוטטות שלי בסין פגשתי מורים לאנגלית שגרמו לי לתהות על כמות סינים שמתרוצצים עם אנגלית קלוקלת במבטא צרפתי/גרמני כבד. "אם הם יכולים, אז גם אני יכול", הפלצתי.

שבוע אחרי, הרעיון הזה הצליח להתדרדר בסולם האפשרויות המאוד מצומצמות – לא הגעתי בעונה ללימוד אנגלית בתאילנד, כל בתי הספר מילאו את המכסות שלהם, אין לי שום תעודה (TEFL), ו-נו, אני עדיין די מהמר כשאני צריך לשבץ עבר מתמשך או עבר פשוט במשפט. סין עדיין נותרה בגדר אופציה אפשרית, הרי לסינים לא ממש אכפת מתעודות, עונות, עבר מתמשך או עבר פשוט – הם מסתכלים קדימה, וישמחו נורא אם הילד שלהם יידבר בג'יבריש שנשמע כמו אנגלית.

אז רשמתי "סין" בקטן, ועברתי לרעיון הבא.

רעיון 2. לייצר משהו ל-www.

יש לי את הידע – נכון, הוא טיפה'לה חלוד, יש קצת חורים שצריך למלא. אז למה לא לנסות, לא ? ישבתי והתחלתי לסער לעצמי את המוח – "מה חסר באינטרנט ?" — אני יודע, נשמע קצת מתיימר, אבל מה לעשות, בן אדם בוגר שהגיע לנקודה בה הוא צריך לשאול את עצמו שאלה מהסוג הזה, הוא או חמור, או עז, או עכבר מסומם, ובאותו רגע המוח שלי שט לו במחוזות "All of the above". הכול הגיוני, הכול סביר והכול אפשרי.

יומיים אחרי, הייתה לי תשובה, או לפחות חשבתי שהייתה לי תשובה, לשאלה הנ"ל. שבוע אחרי, כבר סימנתי טריטוריה באזור המשותף של הגסטהואס בצ'יאנג מאי, הנחתי את הלפטופ במרכז ולא עזבתי במשך 12 שעות מידי יום. נבחתי על כל מי שהעיז להיכנס, והערמתי בקבוקי בירה וכוסות קפה. חודש אחרי, יכולתי להתגאות בתוצר — אך לא ממש בתוצאות. על כשלון הרעיון, או ההצלחה (תלוי איך מסתכלים על זה), בפוסט הבא.

רעיון 3/4. למכור תמונות/לכתוב בתשלום.

טוב, כאן אני חייב לפתוח בתירוץ – לכל משך השהות שלי בניו-זילנד, לא היה לי אינטרנט. או, לא התחשק לי להוציא 12 דולר כדי להגיע אל האינטרנט הקרוב. כשהוספתי את שני הרעיונות הללו לרשימה, לא ממש ידעתי במה מדובר ומה ההכנסה. הכרתי אנשים שעשו זאת, אבל לא ממש ידעתי כמה הם מכניסים.

שבוע אחרי, הסתבר לי שמדובר בגרושים. אך, מאחר ואני לא במצב לדחות גרושים, מה שהפיל את הרעיון, הוא שהתחרות איומה וכדי לעשות גרושים, צריך להיות לפחות טובים בלצלם או לכתוב. וכדי לא לפגוע בבעל האתר,  אסיים כאן.

…

אז החזה היה נפוח, אז מה. היה לי ברור שזה לא הולך להיות קל. למען האמת, די הייתי בטוח שאף אחד מהרעיונות לא יתפוס, לא יצליח לייצר איזושהי תנועה של כסף בכיוון ההפוך מזה שהחשבון שלי התרגל אליו בשנה וחצי האחרונות. במבט לאחור, 6 חודשים אחרי, לא הייתי רחוק מהמציאות. ואולי, מי יודע, אולי התחזית המדכאת הזו עוד תשתלט על מה שכרגע נראה שלאט לאט תופס.

"להסתובב בעולם עם 30$ ליום, או, איך לגמור את הכסף ולהיתקע איפשהו על הגלובוס"

כשהנחתי למוח לבעור ולחבר את הסלוגן הנ"ל, לא שיערתי כמה הוא ייפגע בול במסע אליו יצאתי לפני כ-20 חודשים.  בשנה ומשהו שעפו וטסו להן מאז שעליתי על המטוס למוסקבה, אכן האתר שימש כמעיין "בלוג מסע" שתיעד (פחות מיותר), את שעבר עלי במדינות אליהן התגלגלתי. אך, חדי העין, שעוקבים אחרי השטויות שאני מקשקש באתר – בטח שמו לב שמאז אוקטובר של השנה שעברה, לא פרסמתי משהו שאפשר לקטלג אותו תחת "יומן מסע". אפילו לא פסקה.

הסיבה היא, שבערך מאוקטובר, המסע נשלח לנוח. בעדינות הוסבר לו שזה לא הוא, זה אני – ושחלילה לא ידאג, יש לו עדיין מקום מיוחד בליבי, ושאוטוטו אנחנו עולים למטוס ליעד מרתק חדש. מפה לשם, האוטוטו נמתח לחצי שנה, ואני עכשיו יושב בגסט האוס בצ'יאנג מאי ומהרהר על הסלוגן שבפתיחת הפוסט.

מה קרה באותו אוקטובר, אתם שואלים ? ובכן, באוקטובר עליתי על מטוס לניו-זילנד. מה שהתרחש בימים הבאים לא תועד באתר.

עם הנחיתה בניו-זילנד, והאינטראקציה הראשונית עם תפריטים ומחירונים עיכלתי שאם לא אמצא עבודה בניו-זילנד – לא אשרוד (כלכלית) חודשיים במדינה הזו. יומיים-שלושה של ביקורים במשרד ההגירה, ושיחות עם מעסיקים שונים, הבנתי שלמצוא עבודה בניו-זילנד עם המספר שמפאר את חשבון הבנק שלי, זה טיפה אופטימי מידי.

את הימים הבאים, השקעתי בלשבת (גם כן השקעה) אצל המשפחה החביבה שאירחה אותי, ולבשל תוכנית. לא ממש היו לי המתכונים, ובטח לא את כל המרכיבים – אך הייתה לי האובג'קטיבה, הייתה לתוכנית מטרה ברורה. שמוצתה בכותרתה – "איך, עם חוסר הכישרון הרוחבי שלי, אני מצליח לייצר הכנסה עקבית שתאפשר לי להמשיך לטייל ?", יומיים לקחו לי כדי להתכנס לרשימה מצומצמת של אופציות שנראתה לי הגיונית על הנייר, וגם נשמעה לי בסדר כשקראתי אותה בקול רם. אף אחת מהאופציות לא תעשה אותי עשיר (זו לא הכוונה), אך לכל אחת יש פוטנציאל לייצר הכנסה כלשהי – כל שנותר הוא לנקות את ערימות הזבל שהצטברו לי במוח ולהתחיל לעבוד.

דקות לאחר גיבוש הרשימה, קניתי כרטיס טיסה חזרה לבנגקוק.

חיפשתי, מבין המקומות בהם ביקרתי, מקום בו אוכל לזרוק עוגן, לחיות בזול, לעבוד בשקט ולהתערבב עם אוכלוסיה שאוכל לסער איתה את המוח המנוון שלי. צ'יאנג מאי נראתה כיעד האידיאלי. עכשיו, אחרי חצי שנה, ותוצרת של 11 אתרי אינטרנט, ייעוץ קידום אתרים אחד ו-5 תוספים לוורדפרס, אני עוד לא יכול לומר שאני שם (בממוצע, כסף עדיין נוטש את החשבון שלי). אבל אני בהחלט בכיוון.

בסדרת הפוסטים הבאה, אעבור, סופית, ממוד "יומן מסע", ל-"איך להיתקע איפשהו על הגלובוס" ("איך לגמור את הכסף" כוסה בחלק הראשון). ואפרוט את הניסיונות השונים שלי להכניס כסף בחצי שנה האחרונה, ואיך (או למה) הרוב המכריע שלהם נכשל.

כמעט והתפתיתי לסיים את הפוסט עם תהייה, שאולי, בעזרת פורס מאז'ור כלשהו, אעבור מעבדות לחירות (נו, פסח). אך, למרות ממוצע של 12-10 שעות עבודה יומיות – עיכלתי שחירות זה תיאור יותר הולם לסיטואציה בה אני נמצא כרגע, היכולת לבחור במה לבזבז את ה-12-10 שעות הללו היא זכות, אמנם יקרה כלכלית בשלב הזה, אך בהחלט נהדרת (in the grand scheme of things). ובנימה פלצנית זו, אאחל לכל אלו שרואים אלמנט של עבדות בחייהם, מעבר זריז וחלק אל החירות הנחשקת! חג שמח!

לאחר מחקר מעמיק' בו נתתי למונחים כמו אינוורסיה, קונווקציה, קרבונמונוקסייד ו-PM₁₀ להרביץ בי את תורתם עד שהאף התחיל לדמם והציפורניים להזיע, הבנתי שמטרת המחקר הסתכמה לגרום לאף לדמם, והחלטתי לעצור. יש שחוקרים כדי לדעת, ויש שעושים זאת על מנת להבין. לאחר שעתיים של חקירה, עיכלתי שכל מטרת החקירה הייתה לפקס את המוח אל האף, ולהבין שקיצוץ שערות האף זה לא דבר חכם במיוחד לעשות בצ'יאנג מאי. לא עכשיו.

מסתבר ששערות באף הן מצרך די חשוב כאן, והן על תקן כל המרבה הרי זה משובח. אני בטוח שאנשים רציניים שינסו למצוא קשר בין צפיפות השערות באף למצבו הבריאותי של הצ'יאנג-מאי-י הממוצע, ייגלו שכל זקני העיירה מתגאים בג'ונגל של ממש בסינוס אוסטיום. הסיבה לכך נמצאת שחור על גבי אדום בטבלה הבאה :

הטבלה נלקחה מאתר המחלקה לבקרת הזיהום (תרגום סימולטני, קישור ישיר), הנתונים הם מהיום לפני שעתיים בערך. הטבלה מציגה את נתוני מדידת צפיפות ה-PM10 באוויר מעל אתרי מדידה שונים בתאילנד (הדגשתי את צ'יאנג מאי). הנתונים תחת העמודה PM10, בפשטות, מציינים צפיפות משקלית של ה-PM10, שהם חלקיקים הקטנים מ-10 מיקרומטר. למה מעניינים אותנו החלקיקים הפצפונים הללו ? ובכן, 10 מיקרומטר מהווה מעיין כלל אצבע לגודל חלקיקים שמצליחים להתחמק משערות האף ולחדור אל הפינות העדינות ביותר של ריאותינו, להתנחל שם ולעשות בלגן.

לשם השוואה – צפיפות ה-PM10 בתל אביב עומדת על כ-44 (מיקרוגרם למטר מעוקב, נכון להיום לפני חצי שעה. קישור). 44 זה טוב, זה אפילו מספיק טוב בשביל האיחוד האירופי, שם הכללים די מחמירים ויותר מ-50 יגרום למישהו לחטוף קטנה על הראש. ה-170 של צ'יאנג מאי פחות טוב. הרבה פחות טוב. המקסימום האמריקאי עומד על 150  (ממוצע יומי), כך שאפילו בשביל האמריקאים המזהמים המצב כאן רע. כמה המקסימום בארצינו ? 200. 200! קשה למצוא סיבה אמיתית לכך שהמקסימום המקובל לצפיפות חלקיקים העשויים לגרום לנו למחלות קשות, יהיה פי 4 מעמיתו האירופאי או כמעט פי שניים מזה התאילנדי (שעומד על 120). חוץ, ובכן, מכך שקל להראות עמידה ביעדים, כשהיעדים מגוחכים. לא ?

בכל אופן, צ'יאנג מאי מזוהמת להחריד בתקופה הזו (ולא רק במערביים זקנים וחרמנים), הראות מחורבנת וסתם לא בריא. הזיהום לא נתקע רק בצ'יאנג מאי והוא ממלא את כל העמקים של צפון תאילנד, ככל שהעמק צפוני יותר, כך הוא מזוהם יותר. ולכן, צ'יאנג ראי, פאי ומאי סאי מזוהמים אף יותר מצ'יאנג מאי. הנתונים העדכניים מפאי (Pai) עומדים על 267 (מיקרוגרם למ"ק)! הייתי מנסה להימנע להגיע לאזורים הללו בתקופה הזו (שאמורה להימשך עד אזור תחילת אפריל).

הסיבה שכל העמקים של צפון תאילנד מזוהמים, היא ששכבות אוויר חמות המגיעות מהצפון נתקעות מעל העמקים הללו וכולאות את כל זיהום האוויר שהעיירות התאילנדיות כל כך אוהבות לייצר. התרומה המשמעותית ביותר לזיהום האוויר באזור הזה, דווקא לא מגיעה מהמועמדת שנראית כסבירה ביותר - התחבורה התאילנדית, שלעיתים נדמה שהיא מתחרה ראויה לעמיתתה ההודית בכמות ובארומה שהיא מייצרת.  התרומה מגיעה מהמסורת (או הצורך) ארוכת השנים של איכרי צפון בורמה ותאילנד של שרפת השיחים והכנת הקרקע לגשמים של החודשים הבאים.

לאורך קילומטרים רבים בדרך צפונה מצ'יאנג מאי, אפשר לראות שטחים נכבדים שרופים לגמרי. השריפות מתחילות עוד מחודש פברואר ונמשכות עד לסוף מרץ, מה שמייצר כחודשיים של מז"א די מעאפן, ראות ברצפה וכמיהה מקומית די אינטנסיבית לגשם שישטוף את האוויר. התמונה הבאה מראה תצלום לוויין של האזור מפברואר 2011, המון אש.

אי לכך, בהתאם לזאת, בשורה התחתונה ולסיכום – מזוהם כאן, חברים. אם אתם בתאילנד, חכו קצת, אם מתכוונים להגיע לצפון תאילנד, תדחו בשבועיים שלושה – הסונגקראן מעבר לפינה (אמצע אפריל) – עד אז המז"א אמור להשתפר משמעותית.

(הסיפורים מבוססים על מקרים אמיתיים שקרו בחודש האחרון)

סיפורון קצרצר #1 - בורובודור

"בררר. אני חייב לסיים את הציור הזה", הרהר אלן כשעיניו מורמות אל הסטופה הזהובה שכאילו ובקעה מבין העצים שמפרידים בין הגסטהאוס שלו ובין שאר הבלאגן של קאו-סאן. הוא החזיק את בלוק הציור גבוה באוויר, יד שמאל הייתה מתוחה קדימה, והוא קימץ את עיניו. ניסה להשוות בין השרבוט והמונומנט. הוא פלט נהמת אכזבה, שלף את העט ובזריזות ניסה לתקן את אי הדיוקים.

"אוטובוס לצ'יאנג מאי!", השליח של חברת האוטובוסים הגיע. אלן תחב את בלוק הציור לתיק, העמיס את התיק על הגב, נמתח ונעץ מבט בסטופה. ניסה לספוג כמה שיותר, לקעקע את הסצנה במוח. את הפינסים האחרונים הוא ייאלץ למזוג מהדמיון אל הדף. "הדיוק לא קריטי, אלן", הוא ניסה לנחם את עצמו, "זו האינטרפרטציה". בדרך אל האוטובוס, הוא עצם את עיניו וניסה להעלות את הסצנה בדמיונו – הסטופה בהקה, הייתה מוקפת בהילה זהובה, כאילו הייתה טעונה בעודף אנרגיה שניסתה לחמוק. הוא ידע שלא כך נראתה הסטופה במציאות. "אינטרפרטציה", הוא מלמל.

אלן צייר רק בעט. ובצבע שחור. הוא טען שהבלתי הפיכות של כל מגע של העט בדף הפכה את החוויה למרגשת יותר. בלוק הציור שלו, שהתקרב אל דפיו האחרונים – היה מלא בשרבוטים וציורים ממסעו בפיג'י, אינדונזיה ותאילנד. ציור 13, הבורובודור – היה יצרת המופת שלו בבלוק, כל פעם שהתפאר ביצירותיו, פתח בציור 13. זו הפעם הראשונה שהוא עזב את גבולות הממלכה המאוחדת, אחרי 60 וקצת שנים באזורים הצפוניים של איי בריטניה, הוא החליט שהגיע הזמן לטעום קצת טרופיקה. מכר את העסק, קנה בלוק ציור, ויצא אל הית'רו.

"ואו. מחלקה ראשונה", הוא פלט כשהופיע האוטובוס שייקח אותו אל צ'יאנג מאי. בזמן ששאר התיירים העמיסו את הציוד בבגאז' של האוטובוס, העביר אלן את בלוק הציור מהתיק הגדול אל תיק היום שלו. אולי הוא יספיק לקשקש עוד קצת בדרך. אולי יציג את יצירותיו לשכנו באוטובוס. מי יודע. מה שבטוח, הוא יודע שהבלוק קרוב, ויוכל לישון בשקט. אלן לא טייל עם מצלמה, לפטופ או אייפון – אלן טייל עם בלוק ציור ועט. הוא מסר את התיק הגדול לצוות תפעול הבגאז' התאילנדי, העמיס את הקטן על הגב, וטיפס פנימה.

"בהה",  הוא הרהר, כמעט בקול, כשהגיע לכיסאו. שכנתו למסע נראתה כבר בחלומה השלישי, מכורבלת תחת, מה שנראה לאלן כמו מגבת, עם הראש שעון על החלון. "נו טוב", הוא פלט, הניח את התיק מול הכסא, והתיישב באיטיות, כאילו ניסה לוודא שהכיסא לא יקרוס תחת משקלו. הוא עטף את התיק עם רגליו, ונתן לראש להתרסק על המשענת. מהר מאוד הוא הבין שהכסא היה נוח מספיק כדי לשבש את כל התוכניות האומנותיות שהיו לו לערב. ותוך דקות מעטות, הוא הצטרף אל שכנתו לשיטוט בסטראטוספירה של התודעה.

… "סליחה" … אלן הרגיש נקישות בכתף, הוא פתח את עיניו ומולן התייצבו זוג עיניים תכולות נהדרות, אלן תהה אם הוא עוד חולם. חיוך מטופש נמרח על פניו, והוא פלט הברה סגורה ארוכה. החלום, שזה עתה נקטע, עוד לא דהה לחלוטין, ותודעתו עוד היתה בדרך מהבידיון אל המציאות. "הגענו", פלט הפה, שהיה ממוקם כ-10 ס"מ מתחת לזוג האוקיינוסים שמוחו הטביע עצמו בהם. כמו תאונה חזיתית, נכנס אלן בקיר מטאפורי והזדקף בבהלה.

השטח על הקרקע מול הכסא הרגיש ריק, הוא שיחק עם הרגליים, בעט באוויר. אך כלום. "רגע!", הוא פלט לשכנתו, שקצת נבהלה מהתגובה, "בלוק הציור!". אלן זינק אל עבר הנהג, "סליחה, אני לא מוצא את התיק שלי", הוא הצביע אל כסאו. הנהג החזיר מבט עגל. אלן המשיך – "תיק שחור, בגודל כזה בערך –" הוא סימן עם הידיים, "– עם סמל אדום", מבט העגל נשמר. "סולי", פלט הנהג באינגריש. אלן הזדרז למטה אל הבגאז', פנה אל שאר הצוות – אך כלום… לפחות האינטרפרטציה נשארה במוח.

סיפורון קצרצר #2 - הוליווד

"תודה לך, האני!", זעק דייב בהתלהבות אופיינית – "את כל כך מתחשבת, אני אוהב אותך!". האני לא לגמרי הבינה על מה המהומה, היא בסך הכול הזמינה לדייב כרטיס לאוטובוס הקרוב שיוצא מצ'יאנג מאי אל עבר הבירה. למרות שהאני ודייב מכירים כבר יותר משנה, היא עדיין לא הצליחה להתרגל לסף הכרת התודה הנמוך של דייב – לעיתים היא משתעשעת עם הרעיון שכשאף אחד לא רואה, דייב מודה בלחש לכל העצמים, שבדרך פאסיבית יותר או פחות, מהווים אלמנט פונקציונאלי בחייו – "תודה לך מפתח על שפתחת לי את הדלת! תודה לך מאוורר על שעשית לי נעים! אתם כ"כ מתחשבים, אני אוהב אתכם!"

"הוליווד". כך קראנו לו. לפחות מאחורי גבו. כולנו ידענו שהוא הדבר הכי קרוב להוליווד שאי פעם יצא לנו לפגוש. הרי מה לתרמילאים ממוצעים ולעולם הנוצץ של ג'וני, נולאן ומריל. שום דבר וכלום. אז הפנמנו ו-"הוליווד" נדבק. עד כמה קרוב הוא באמת להוליווד לא ידענו, אך ההתלהבות בה תיאר את יחסיו הקרובים עם "ליאו", החוויות שלו על הסטים של ספילברג וסקורסזה והשיעור שנתן לנו בנושא תפעול מצלמה שכנעה אותנו שיש בזה משהו.

האני נטשה את עמדת הרספשן והגישה להוליווד את הקבלה. "תודה, האני!", הוא קיפל את הקבלה ותחב לכיס. "בהצלחה, הא ?", היא מסרה. הוליווד הגיב בחיבוק. לסיפורים של הוליווד היה טעם לוואי מוזר, כולנו רצינו שיהיו אמיתיים, אך קמצוץ של ספק ליווה את הקונצנזוס בנושא. לעיתים, "חי בסרט" נשמע כהגדרה מדויקת להוליווד. חששנו שאולי, מי יודע, הוא אחד, שלמרות ניסיונות רבים, נכשל לחוות זוהר הוליוודי, ומנצל את התמימות שלנו, המטיילים, כדי לטעום הצלחה מדומה. חששנו – אך הדחקנו. הוליווד הוא הוליווד. אף אחד מאיתנו לא רצה שהדבר הכי קרוב להוליווד שהוא פגש, יסתבר כפארסה. הוא היה הסנטה המוזר שלנו.

"נהדר להרגיש כמו בן-אדם, אתם יודעים ?!", הוליווד זרק לאוויר, תוך שהוא מסדר את התיקים. מתכונן ליציאה לדרך. "אחרי שבועיים עם ברונכיטיס, סופסוף אני יכול לשמוע את עצמי חושב.", האופטימיות הקוסמית שלו הדביקה אפילו את הכלב הדכאוני של הגסט-האוס, שהיה מרוח על הרצפה והתחיל לפתע לקשקש בזנב. הוא העביר חולצה מתיק היום אל התיק הגדול – "קיבלתי מייל מהסוכן של טום, זה נראה טוב!", הוא המשיך במונולוג, לא הפריע לו שאף אחד לא ממש מקשיב, "15,000 דולר. לא רע, הא ?", הוא סגר את התיק הגדול, התרומם ונמתח.

"בהצלחה עם הפיצ'!", זרקתי לו כשהוא העמיס את התיק על הגב. "תודה רבה, איש!" הוא ענה בהתלהבות. "הספקת להדפיס את התסריט ?", המשכתי, הוא נכנס למצב סנדביץ', כשתיק היום מונח לו מקדימה – "אתה יודע מה ?", הוא פתח בהקדמה הוליוודית מיותרת, "כן! הספקתי לרשום כמה הערות. אני מקווה לסיים ולשלוח את התסריט לטום כשאגיע לבנגקוק", הוא נשען קדימה ושלח את יד ימין לכיווני, הגבתי מהר ולחצנו יד לשלום. "תודה שאתה מתעניין! היה נהדר לפגוש אותך!", הוא לא אכזב עם ההתלהבות – "להתראות!". "נתראה, בן אדם", החזרתי. הוא בירך כל מי שעמד בדרכו אל הטוק טוק שייקח אותו אל האוטובוס בברכה דומה, והתמזג עם שאר תרמילאי הסנדביץ' שמילאו את הרחוב הסמוך לגסטהאוס.

"הוליווד נשדד". מסר לי למחרת מרק, בעל הגסט האוס. "כל האוטובוס נשדד". "מה ???", זעקה המטיילת מאוסטריה שישבה על הספסל לידי. "כן". "איך ?", התעניינתי – לא יודע למה. זה מה שיצא ברפלקס. "לפי מה שהבנתי", התחיל מרק, "האוטובוס עצר באמצע הדרך. עלו כמה תאילנדים לאוטובוס ושדדו את הנוסעים, הנהג ברח עם השודדים." – "ואו", פלטתי. "כן, הם נאלצו לחכות לאוטובוס חלופי" — סרט, הא ? מקווה שהסוף לפחות יהיה הוליוודי.

מוסר השכל

אין מוסר השכל. אך תרשו לי להתריע – תעשו לעצמכם טובה ותמנעו מאוטובוסי התיירים על קו בנגקוק – צי'אנג מאי. כמעט מידי שבוע אנו שומעים על מקרה של אנשים שהציוד שלהם נעלם. מטיילת אחת אפילו טענה שסיממו את הנוסעים באוטובוס שלה, מאחר והרבה מהם התעוררו בבוקר ולא מצאו ציוד שהיה עליהם באוטובוס.

יש כמה חלופות בטוחות יותר למסלול הזה :

• רכבת. אמנם לוקח יותר זמן, אך אנחנו שומעים כאן על הרבה פחות מקרים של גניבות.
• אוטובוס ממשלתי. לוקח יותר זמן, ולא עוצר בקאו סאן. אבל לפחות הציוד שלכם מגיע אתכם ליעד.
• טיסה. נכון, יקר בהרבה מהחלופות (באזור ה-60 דולר, לפני הנחות), אך גם בטוח בהרבה מהן.
• אם אתם נעולים על אוטובוס תיירים שמגיע עד (או יוצא מ-) לקאו-סאן. אל תלכו על החברות הזולות, ותשאלו לפני על ההיסטוריה של החברה. אל תתביישו, זה הציוד שלכם שעל הכף. אנסה לייצר רשימה של חברות לא מומלצות ולפרסם כאן.

עד כאן.

ואפתח בהברה – זה לא פוסט על איך להגר לקנדה. עד כאן.

הפוסט הזה יהיה פחות מרתק (מתיש/מרתק, עגבנייה/עגבנייה) מהקודם בסדרה, שדן באיך למצוא מארח – זאת מאחר וקיים אחלה הסבר בקודקס של וורדפרס על איך להגר. כבד עלי הקונטרול P והאקוויולנט עם ה-C. ובכל זאת, מאחר וכמעט והצלחתי למוטט את האתר הזה בניסיונות האומללים שלי לעגל פינות ולהמציא קיצורי דרך – הפוסט הזה יוקדש לפלאגין שעשוי לעשות לכם את החיים לקלים באופן מרשים.

בהנחה ויש לכם בלוג סטנדרטי (לא MS), כל מה שצריך בשביל להגר הוא, בגדול, להעתיק את כל הקבצים מהמארח המקורי אל החדש. לפתוח בסיס נתונים חדש אצל המארח החדש. לשנות את ה-wp-config. לייצא את בסיס הנתונים מהמארח הישן ולייבא אותו אצל החדש. סטו. היגרתם. וכנראה בצלחה מרובה. אך, מה אם הגדרתם לעצמכם Custom Posts ? מה אם החלטתם לשנות את מבנה התיקיות בהתקנה החדשה ? המייצא הסטנדרטי של וורדפרס די עגל כשזה מגיע להתחכמויות. ומה אם וורדפרס פשוט מסרב לייצא את בסיס הנתונים (מה שקרה לעבדכם הנאמן) ?

הפתרון הוא לוותר על שירותי התיווך של וורדפרס ולגשת ישירות אל מנהל בסיסי הנתונים של השרת (בדר"כ phpmyadmin), לייצא את בסיס הנתונים ולייבא אצל המארח החדש. אך, זה עשוי לא להספיק – בבסיס הנתונים מתחבאות הכתובת של וורדפרס במארח והדומיין של האתר המקורי – כך, שאם נייבא את בסיס הנתונים אל המארח החדש, וורדפרס יפנה אל הכתובות הישנות והאתר יכוון אל המארח הישן. על מנת לבצע את המעבר באופן חלק, נצטרך לרוץ בבסיס הנתונים ולהחליף כל ציון של כתובת וורדפרס במארח הישן בכתובת במארח החדש.

כאן נכנס דבליופי-להגר-דיבי, או, WP-Migrate-DB בלעז. הפלאגין הזה עושה בדיוק את המצוין מעלה – ומשאיר את כפות ידינו נקיות. מאחר והוא מייצא את בסיס הנתונים כמו שהוא (כולל המרת הכתובות הנדרשת), הקובץ המתקבל כולל הכול, בפורמט SQL ובלי חוכמות מיותרות. כל שנותר הוא לבקש יפה ממנהל בסיס הנתונים במארח החדש לייבא את הקובץ וסיימתם.

בהצלחה! ואסיים בתמונה (2.08 שניות!) -

בשעה טובה, לי ולוילט יש משהו משותף. וזה לא הכינוי "המצקת הגדולה" (ניסיתי, וילט, לא נדבק).

שנינו, כל אחד בדרכו שלו, הצלחנו לייצר אירוע בקנה מידה היסטורי. אירוע שייתכן ומישהו, היכנשהו, הצליח לייצר – אך הבמה עליה הוא עשה זאת אינה משמעותית לחוגים הרלוונטיים או לאנושות בכלל. סביר להניח שהאירוע ישוחזר, אך את מי זה מעניין ? מי מכיר את אפולו 12 ? מי זוכר את בלקה וסטרלקה ? אף אחד (נו, חוץ מויקיפדיה).

אך, בניגוד לאפולו 11 וללייקה, שזכו לתהילת עולם שניות בודדות לאחר שהישגם נחשף – המשותף לי ולוילט, זה שהאירוע שלנו יוערך באמת רק בפרספקטיבה, במבט לאחור, שנים לאחר מכן. ילדי העתיד יידברו על האירוע עם עמיתיהם החייזרים, קולם ירטוט מהתרגשות, ניצוץ יקשט את פינת אישונם, ומוחם לא יעכל שזה אכן קרה. זה יישמע להם בגדר פנטזיה. 50 שנים עברו מאז וילט צבר 100 נק' על דף הסטטיסטיקה ועדיין אפשר לזהות ארומה של תדהמה/ספק אופפת את מילותיהם של אוהדי הכדור הכתום כשהם מציינים את התפלצת.

הסיבה לכך שעדיין מתקשים לעכל את ההישג, היא שוילט קלע את 100 הנקודות שלו מול 4,000 וקצת צופים בלבד, עם צלם עוף-דוטי בקהל, ובאולם שהתאורה בו לא אפשרה צילום בוידאו (וזאת מאחר שהאולם הראשי הוסב לאירוח קרקס). מה שאומר, שרק 4,000 וקצת אנשים זכו לחזות במאורע, השאר – ובכן, אנחנו, נשארנו לשחק עם הדמיון. הסיבה שהאירוע שלי יוערך* רק במבט לאחור, היא שכעת, מדובר בסתם עוד פוסט. עוד אחד מיני רבים, עוד לחיצה על כפתור ה-"ייצר טקסט אקראי" ועוד השתוללות עם קומבינציות של "העתק" ו-"הדבק".

קראתי איפשהו (או שהמצאתי, לא זוכר), שמידי יום, מתפרסמים כאינסוף פוסטים חדשים על גלי האינטרנט. אם כן, טבעי לתהות על משמעותו של עוד פוסט. ובכל זאת, בשנות ה-50, כמות מקבילה (או קצת פחות) של כלבים נפחו את נשמתם ברחבי העולם – אך, וכאן הפואנטה – רק אחת עשתה זאת עם חליפת קוסמונאוט — זה לא שאני יושב עכשיו, מזיע מהתחת, בתוך חליפת קוסמונאוט ומקליד את הפוסט הזה. לא כאן קבור הכלב. הכלב בחליפת הקסומונאוט מתחבא במספר. 200 (או 00א2 לתושבי עיר הקודש והסביבה). זהו פוסט מספר 200 (!). לא האמנתי.

מה שגם עושה, מספרית, את ההישג שלי למרשים כפליים מהמקביל של מר צ'מברליין.

היום, אגב, באופן לא ממש מיקרי (חיכיתי עם הפוסט הזה שבוע ומשהו בשביל הסנכרון), המסע חוגג שנה וחצי. על כך בהמשך.

ונסיים עם קצת סטטיסטיקה :

• סה"כ פוסטים : 118 (סתם, 200).
• תדירות פוסטים : כל חמישה ימים, בערך.
• סה"כ תגובות : 183.
• סה"כ תגובות זבל : 3,234,777 ותודה לאקיזמט.
• סה"כ כניסות : כ-45,000 (unique visitors)
• תדירות מבקרים : משהו כמו 50 מבקרים ביום (49 מהם זה אני והחברים שלי מחברת הרובוטים של גוגל).
• כמות הכנסות מהאתר : 6.19 דולר! אך, זו עוד לא המכסה שמשכנעת את גוגל לשלוח לי צ'ק.
• הפוסטים הפופולריים ביותר :

1. עשו את זה כבר ב-80 יום (פורסם ב-20/12/2009) – עם כ-1,500 צפיות. זה מעניין, כי הפוסט הזה הוא כמעט ללא תוכן. מסתבר שאנשים שחיפשו "מסביב לעולם ב-80 יום", הקליקו על הפוסט… לכל אלה שעשו זאת – מצטער על ה-2 דקות שבזבתם!
2. מדריך להוצאת ויזה לארה"ב (פורסם ב-30/05/2010) – משהו כמו 1,200 צפיות.
3. מהו המקום היפה בעולם (18/12/2009) – באזור ה-1,150, אני עובד על עדכון…
4. מדריך לבחירת שק"ש (מ-30/03/2010) – באזור ה-1,100.
5. מהו הטרק הטוב בעולם (מ-16/10/2009) – עם כ-1,000, אך הגרסה המעודכנת כנראה תעקוף אותו.

• כמות ה-"לייקים" : 70 (!). מה שאומר ש-1 מכל 640 מבקרים בערך אהב את מה שראה. 0.15% …

עד כאן – כעת, כל שנותר לי הוא לחכות לפרספקטיבה להרביץ בי הארה.

*רק לשם הבהרה : מדובר בהערכה ומבט לאחור שלי בלבד.

לפני כשבוע שאלתי את גוגל שאלה.

"גוגל", פתחתי, "האם תוכל לומר לי כמה מהר עולה האתר שלי ?". בהיתי במסך, בשקיקה השמורה בדר"כ לאינטראקציה החודשית שלי עם אתר הבנק, ונקשתי עם האצבעות על שולחן העץ המלא ליד הקבלה של הגסטהאוס בו נתקעתי בחודשים האחרונים. גוגל הלך לחפש לי תשובה, חצי שניה וחצי לאחר מכן, הוא חזר – "בממוצע,", הוא פתח, "דפים באתר שלך נטענים תוך 6.9 שניות. זה איטי יותר מאשר 86% מהאתרים."
"אחותך", עניתי בביטול. מאז, פיקאסה כבר לא עולה לי במחשב.

בשנה ומשהו (אוטוטו וחצי, אבל שששש) שאני גורר את הרגליים בשבילי העולם, עוד לא מצאתי את הזמן או התעוזה לעבור דירה. תמיד הייתה לי התחושה שהאתר עולה לאט – אך הדחקתי. איפה שלא הייתי, הקפדתי לזרוק את האשמה על האינסטלציה המפוקפקת שדרכה עבר האינטרנט. הרבה יותר פשוט מאשר להשלים עם המציאות המרה, ולהתחיל לארוז – אבל למי יש כוח ? זה עסק לא פשוט, מעבר דירה. יותר מידי מוטל על כף מאוד לא יציבה.

6.9 שניות לא אמרו לי הרבה – אך העובדה ש-86% מהאתרים מהירים יותר משם קוד : ספוטניק, צרבה לי את הקליפה החיצונית של האגו. הבטתי באתר העצל שלי והחלטתי לעשות מעשה. עכשיו, רגע לפני שאני נכנס אל הניטי-גריטי של הסמטוחה, אעשה סדר. מאחר והולך להיות פרק נוסף, לפחות אמסגר את הפרק הזה – מארח (או, מאחסן) מצאתי לפני יומיים, לאחר שעשיתי סקר שוק חצי מקיף (ועל כך בהמשך). בפסקאות המייגעות הבאות, אני מקווה לסייע לאלו שמעוניינים למצוא מארח לאתרם וטיפה'לה מבולבלים עם כל הפרטים (הלרוב מיותרים) שהמארחים אוהבים לפרוט (אגב, לפעמים אשתמש במונח אחסון אתרים ולעתים באירוח אתרים, אלו שני מונחים לאותו הדבר).

שלב המועמדים

יש שתי דרכים למצוא מועמדים פוטנציאליים, וגוגל לא משחק תפקיד באף אחת מהן. יש כ"כ הרבה זבל אינטרנטי בנושא הזה — אם רצים על שלושת הדפים הראשונים שגוגל מייצר כשמחפשים "best web host", יותר מ-90% מהאתרים הם אתרי ספאם נטולי תוכן אמין שכל תפקידם הוא לגרום לאנשים להקליק דרכם אל אחד מהמארחים שבאתרם, בתקווה שמישהו יירשם והם יתוגמלו על כך (וזה למה Affiliate Programs הורגות את האינטרנט).

אם כך, אז מה עושים ? שואלים חברים, שולחים מייל או שניים למנהלי בלוגים מועדפים, אין כמו ניסיון של מישהו שאתם סומכים עליו. הדר"כ השנייה, היא להריץ שאילתת  WHOIS על אתרים שמועדפים עליכם (WHOIS תריצו על אתרים שהם בסדר גודל של האתר שלכם, אין טעם להריץ שאילתה על אתרים גדולים). בתוצאות ה-WHOIS תוכלו לראות את מי מארח את האתר – האתר WhoIsHostingThis? עושה את העבודה לקלה לאללה.

הרשימה שלי הייתה  :

(גילוי נאות, לפני הרשימה – אם תחליטו להירשם לאחת מהחברות הרשומות אני עשוי לקבל תגמול. אי לכך, צירפתי שני קישורים לחברות – הקישור שבשם בעברית הוא לחברה מבלי שאני מקבל תגמול, אם תקליקו על קישור באנגלית אז אני עשוי לקבל תגמול. לבחירתכם)

• מארח כחול (Bluehost) – בלוהוסט נכנס לרשימה כי, ראשית כל, הוא מופיעה ברשימת המארחים המומלצים של וורדפרס. שנית, יש לו אתר בעברית ושלישית, שיחקתי קצת עם לוח הבקרה שלו, ונראה שהוא רץ די מהר.
• מארח חלום (Dreamhost) – גם מופיע ברשימת המארחים המומלצים של וורדפרס, מספר אתרים שאני מבקר בהם מתארחים אצל דרימהוסט. ואפשר לנסות את המערכת שלהם במשך 14 יום – בחינם! (התשלום הראשון מתבצע רק לאחר השבועיים הראשונים).
• הוסטדיים (Hostdime) – המארח הנוכחי שלי הוא חברת בת של הוסטדיים, אהבתי את השירות שלהם, ולהוסטדיים יש אתר בעברית (שהוא עכשיו בשיפוצים).
• מקדש מדיה (Media temple) – קיבלתי המון ביקורות טובות, מופיע ברשימת המארחים המומלצים של וורדפרס, ולא מעט אתרים שאצלי במועדפים מתארחים אצלם.
• כונן חלל (Rackspace) – שמעתי על החברה הזו סיפור מעניין. מסתבר שמאחר שהיא ובסיס צבאי אמריקאי יושבים על אותו הגריד, הזמינות (Uptime) של המארח הזה היא ללא תחרות.
• מארח תנין (Hostgator) – קיבלתי המלצה על המארח הזה, ונתקלתי בשני אתרים שאני מחבב שמתארחים עצל התנין.

שלב הסינון

על אקרונומיקה מיותרת (או, טכנולוגיה)

אחרי שסיימנו לפרוט את המועמדים הפוטנציאליים, השלב הבא, הוא להבין מה אנחנו צריכים ממארח. החלטתי לפתוח דווקא באותם קיצורים שלחלק גדול מאיתנו מהווים ג'יבריש (PHP, ASP, RoR, SSL, SSH ועוד) -

 אם האתר שלנו הוא פרטי (קרי, בלוג/פורטפוליו) או אפילו אתר קניות (e-commerce) ממוצע, אז הדרישות שלנו בתחום הזה הן די סטנדרטיות. מה שעושה את החיים לנורא קלים – כל עוד לא הכנסתם איזו חברה קיקיונית לרשימה שלכם, סביר להניח שכל המארחים, ברמת הטכנולוגיה, מציעים כל מה שהוובמסטר הממוצע צריך. חלק מהספקים אפילו יציעו התקנות מהירות של פלטפורמות CMS (וורדפרס, ג'ומלה, דרופל ועוד) ועגלות קניות (זן, אגורה, קפה ועוד)  למיניהן. למרות שזה מושך את העין, הדבר היחיד שחשוב להסיק מכך, הוא שהמארחים אכן תומכים באפליקציות הללו ומאפשרים למשתמשים תקשורת מאובטחת במידה ונדרש (SSH, SSL).

אם אתם מתכננים לעשות שימוש בפלטפורמה לא סטנדרטית, תעשו השוואה בין דרישות הפלטפורמה למה שמציע המארח. אם אתם מתעצלים, תשלחו מייל למוקד התמיכה של המארח. ייתכן ותתקלו במארחים שמציעים אירוח Windows או אירוח UNIX (אך לא שניהם), אני לא מתכוון לנקוט עמדה לכאן או לכאן (מהסיבה הפשוטה שאין לי את הניסיון בשביל להעדיף אחד על פני השני) – הכי פשוט זה לשלוח מייל אל המארח, או לדלג אל המארח הבא. זו הסיבה גם שהורדתי את הוסטדיים מהרשימה – לא מצאתי באתרם אם הם רצים עם UNIX או רק על Windows, הרושם שקיבלתי הוא שרק חלונות רץ על השרתים שלהם.

בכל אופן, אחרי שהרכבתם את רשימת המארחים, כנראה תגלו שרובם תומכים, פחות או יותר, באותן הטכנולוגיות. קרי, כאן לא קבור הכלב.

באופן די מפתיע, גם רקספייס ירדה מהרשימה, מאחר שפשוט לא הצלחתי למצוא מה החברה מציעה…

על משמעות האינסוף (או, כמה מקום ?)

אם זה אתרכם הראשון, אז כנראה תתקשו להעריך כמה שטח תצטרכו, באותו אופן גם לגבי כמות התעבורה (תסלחו לי, אבל אין לי מושג איך לתרגם את זה לעברית). החדשות הטובות הן, שזה לא כזה חשוב, מאחר וכל חברות האחסון מציעות שטחים עצומים. האתרים שלי הם כמו עדר עכברים שמתרוצץ על אחו בגודל הירח (לפחות כך המספרים אומרים). בסריקה שעשיתי, הופתעתי לגלות כמה הביטוי "ללא הגבלה" הפך לפופולרי – "שטח אחסון ללא הגבלה!", "כמות תעבורה ללא הגבלה!", "אינסוף כתובות אימייל!" — "ללא הגבלה! אינסוף! ל-ל-א ה-ג-ב-ל-ה!".

ברור שזו פיקציה, כן ? זו כמו הפיקציה של הכסף שלנו בבנק, רק ההפך. חברות האחסון מניחות, שמאחר והאתר הפרטי הממוצע לא עובר את ה-100MB (במקרה הרע) – זה ממש לא משנה כמה הן יציעו, העיקר שהן יציעו יותר מהמתחרות (היום בעידן העננים שטח האחסון הוא נכבד, אבל לא ממש ללא הגבלה). לצורך דוגמא – בואו נניח שאתם מוזיקאים, יש לכם, עד כה, 50 שירים, אותם אתם שומרים בפורמט MP3 ומציעים למעריציכם בחינם אין כסף. בנוסף, ל-50 השירים האלה יש גם מאסטר בפורמט WAV אותו אתם שומרים למקרים בהם תידרשו לגשת למוזיקה שלכם באיכות הגבוהה ביותר. מן הסתם, מאחר ואתם מוזיקאים סופר מוכשרים, אתם מייצרים 10 שירים בחודש — לכם, הצעה של שטח אחסון ללא הגבלה עשויה להיות מאוד מושכת. אממה – להלן ציטוט מ-"תנאי השימוש" של בלוהוסט :

Bluehost.com does NOT provide unlimited space for online storage, backups, or archiving of electronic files, documents, log files, etc., and any such prohibited use of the Services will result in the termination of Subscriber's account, with or without notice.

ועוד אחד, הפעם מתנאי השימוש של הוסטגטור :

Using a shared account as a backup/storage device is not permitted

ברור שזה לא אמור לעניין 99% מאיתנו, אבל אם היינו מוזיקאים – אולי כדאי לנו לשלוח מייל למארח הפוטנציאלי ולהתעניין האם התוכנית שלנו היא במסגרת החוקים שלו.

מה לגבי תעבורה ?

ההסבר העקום הזה תקף גם לכמות התעבורה. ואפתח בציטוט נוסף מתנאי השירות של בלוהוסט :

Bluehost.com reserves the right to limit processor time, bandwidth, processes, or memory in cases where it is necessary to prevent negatively impacting other Subscribers.

חשוב לנבור בתנאי השימוש ולראות האם מאחורי הללא-הגבלה מופיע איזשהו מספר, שעשוי לספק למארח סיבה או תירוץ לגבות מכם כסף על חריגה בכמות התעבורה. לרוב יש קשר ישיר בין כמות התעבורה להכנסות שאתרכם יכניס (במידה ויש לכם איזושהי תוכנית להכנסות), כך שככל שאתרכם יהיה פופולרי יותר, כך תוכלו (ולעיתים, תיאלצו) לשדרג את התוכנית שלכם עם המאחסן, כך שה-"ללא הגבלה", לא ממש רלוונטי ולא אמור להיות פקטור.

למי הוא כן אמור להיות רלוונטי ? לבלוגים נטולי אסטרטגית קידום במנועי חיפוש, בלוגים כאלה חיים מפיק לפיק. בממוצע, קצב התעבורה שלהם לא גבוה, אך לעיתים הבלוג זוכה לציון באיזשהו אתר פופולרי, ולפתע יש פיק רציני בכניסות. ללא כל אסטרטגיה של הבלוג לשמר את הפיק, תוך זמן קצר הוא יחזור לדשדש – אתרים מהסוג הזה, לא ממש צריכים אור ירוק לכמות תעבורה היסטרית, אך הם כן צריכים תוכנית שלא תעניש אותם כלכלית על קפיצה משמעותית בכמות התעבורה.

חשוב לא להתרשם מהצהרות ה-"ללא הגבלה", ובטח לא לתעדף אתרים שמציעים "ללא הגבלה" על כאלו שכן. תסרקו את תנאי השימוש של המארחים, תוודאו ששום עז לא מתחבאת שם.

בשורה התחתונה, אלו מאיתנו שהאתר שלהם מאוחסן בשותף עם אתרים אחרים (Shared Hosting), למעשה מתחלקים עם שאר הלקוחות על אותו שטח האחסון – וחמור מכך, נאבקים על אותו קצב התעבורה. והסבירות שתתקלו בבעיות ביצועים עם אתרים שלא שמים גבול על קצב התעבורה הוא גבוהה יותר מאשר עם אתרים שכן שמים גבול. כל פעם שאני רואה אתר שמשוויץ עם הצהרות מהסוג הבא :

הראש שלי מתחיל להזיע מבפנים. 20,000 כפול אינסוף כל חודש! זה הרבה אינסופים. אני מסתבך עם האינסוף הראשון. אני לא אומר שהחברה הזו (בלוהוסט) לא טובה, אני פשוט אומר שלפופולריות בתחום הזה כמעט ואין קשר לטיב השירות. אגב, ההצהרה הזו גרמה לי להוריד את בלוהוסט מהרשימה.

על גידולים (או, אחד זה מספיק ?)

השלב הבא הוא לבדוק אם, במידה ותרצו לגדול, האם המארח יאפשר זאת ?

מה הכוונה ב-"לגדול" ? ובכן, היום יש לכם אתר אחד, מחר תרצו שניים – תתאהבו ברעיון, ועוד שבוע תרצו עשרים. האם תאלצו לשלם בקשיש למארח כדי שיוסיף את האייקון בלוח הבקרה שלכם ? חשוב לוודא שהמארח לא מגביל את כמות הדומיינים שתוכלו לקשר עם החשבון שלכם, לפחות לא מספר שתתקשו לעמוד בו, לכשהתיאבון יגיע. חשוב עוד יותר, זה לוודא שהוא לא מגביל את כמות בסיסי הנתונים שתוכלו לייצר על שרתיו. 20 אתרים תוכלו לארח על דומיין יחיד, אך תתקשו לייצר 20 אתרים עם בסיס נתונים אחד.

נניח שייצרתם 20 אתרים, ו-20 האתרים הללו, בתורם, מייצרים קצב תעבורה שחורג מתנאי השימוש של המארח (או שאתם מרגישים ירידה בביצועים) – האם המארח יקצה לכם שרת ייעודי (וירטואלית (VPS) או תכל'ס (Dedicated)) ? או שפשוט האופציה לא קיימת אצלו (במקרה הזה, תבדקו אצל מי מתארח המארח ותנסו להתארח אצלו) ? שווה לבדוק. כל האתרים מתחילים בקטן, רובם נשארים קטנים, אך, מי יודע ?

על 0.01 אחוז (או, כמה זמינות אני צריך ?)

איך נשמע לכם, אם הייתי אומר לכם שהאתר שלכם לא יהיה זמין 15 דקות מידי יום ? לא מתקבל על הדעת, נכון ? 15 דקות אי-זמינות מידי יום, שקול ל-99% זמינות. 99% במבט ראשון מרגיש לא רע בכלל – אך, עם טיפה'לה חשבון, מגלים ש-99% זה כלום, מארח שמתגאה ב-99% זמינות צריך להיעלם מהרשימה שלכם. מה לגבי מארח שמתגאה ב-100% ? זה מהאתר של דרימהוסט -

ב-2006, דרימהוסט נפל, יחד עם Myspace ו-מדיה-טמפל (כולם יושבים באותו הבניין) – אחרי שכל האזור עבר הפסקת חשמל וה-UPS נכשל גם הוא. ב-2010, קבוצת האקרים הצליחה להפיל את דרימהוסט לכמה שעות. עכשיו, אני לא אומר שזה לא קורה לחברות אחרות – אך, חברות אחרות מכירות את המושג פורס-מאז'ור ולא מבטיחות 100%.

אם כן, כמה זה אחוז טוב ? היום, נראה שהסטנדרט נע בין 99.9% לבין לא לציין בכלל. לא לציין בכלל זה לא אומר שהחברה מתביישת במספרים שלה – זה פחות או יותר אומר שהחברה מודעת לכך שהמספרים האלה די חסרי משמעות. כולנו מכירים את מרפי, וכולנו יודעים שהכול יכול ללכת טיפטופ במשך 100 יום, אבל ב-5 דקות בהן אנו ממש צריכים את זמינות האתר, הוא יחליט ליפול. 5 דקות במאה יום, זה בערך 99.999% זמינות – אבל את מי זה מעניין ? בשבילנו, מדובר בזמינות מחורבנת. חשוב לראות איך החברה מתמודדת עם נפילה. מהו זמן התגובה שלה ? כמה מהר היא מתמודדת עם אלפי ה-"תקלות" שנפתחו במוקד התמיכה ? כמה מהר היא מאחזרת את מה שנדמה שאבד ?

קשה להגזים בחשיבות הזמינות. אך לא להתפתות לחירטוטים. 99% = לא טוב. 100% = חשוד. 99.9% = סטנדרטי.

על תמיכה (או … על תמיכה)

כמפיל אתרים כרוני, שלעתים נדמה שהאתר מוותר ונופל עוד לפני שניגשתי אליו, אני צריך תשובות לעניין וזמן תגובה מהיר. אני עם אותו מארח כבר כעשור, ובהחלט יש מצב שהם פתחו סניף במומבאי במיוחד בשבילי, הודי צנום יושב 24 שעות מול המסך וממתין להתקפי הפאניקה שלי. מנפלאות הגלובליזציה ושכר המינימום בהודו. היה לי חשוב לברר איזה מארח מספק את שירות התמיכה הטוב ביותר, אז שלחתי למועמדים הפוטנציאליים מייל עם שאלה מטופשת ושאלה לא מטופשת, במטרה לראות כמה מהר וכמה לעניין הם עונים.

המייל שלי היה משהו בסגנון -

"שלום, אני מחפש מקום לאחסן את האתר שלי. אך, לפני שאני מחליט יש לי שתי שאלות :

1. אני רואה שהשרתים שלכם ממוקמים בארה"ב, קהל היעד שלי הוא מישראל – האם אני צפוי להרגיש נפילה משמעותית במהירות הגלישה ?
2. אני רואה שאתם תומכים ב-PHP גרסא 5.2.17, אני צריך להשתמש בגרסא 5.3, מדוע אתם לא תומכים בגרסא הזו ?"

לבסוף, דירגתי את המארחים לפי מהירות התגובה, ואם התשובה הייתה לעניין או לא (קרי, האם ניסו למרוח אותי או לא).

מדיה-טמפל ודרימהוסט ענו הכי מהר (פחות מיום). שתיהן נתנו תשובות הגיוניות לגבי שאלה 1, לגבי השאלה השנייה - דרימהוסט ענו שהם כן תומכים בגרסא 5.3 בעוד שמדיה-טמפל טענו משהו בסגנון של "אנחנו לא תומכים ב-5.3 כי הגרסא הזו נוטה לקרוס". אממה – אלו הם הפרטים של גרסאת PHP5 שרצה בדרימהוסט (מהקישור הזה) -

עכשיו, ייתכן ואני מפספס משהו – אז לא ויתרתי על דרימהוסט.

דבר נוסף שחשוב מאוד לוודא, הוא שהמארח לא משתמש בחברה חיצונית למתן השירות. לא מעט מארחים עושים זאת, הרי מדובר בחיסכון משמעותי בהוצאות (יש סיכוי לא רע שחברות שנוקטות בטקטיקה הזו, ישתמשו גם במיקור חוץ לצורך תפעול ותחזוקת השרתים שלהם). אם אין פרטים בנושא באתר המארח, מומלץ לשלוח מייל ולשאול. במקרה שלי, כל מתן השירות מתבצע מארה"ב וע"י החברה.

ולסיום החלק הזה, זו הסיבה גם שאני לא משתמש במארחים מהארץ. ייסלחו נותני השירות בארץ, אבל תרבות השירות בארץ לא מדגדגת אפילו את עמיתתה האמריקאית – אין כאן אפילו שיקול.

וכך, נותרתי עם 2 מארחים, מדיה טמפל ודרימהוסט.

למה מדיה-טמפל ? (או, מה עם לוח בקרה ?)

נקודה חשובה נוספת בבחירת מארח, היא טיב לוח הבקרה של האתר – רוב לוחות הבקרה מספקים את אותן התכונות, אך לא כולן נוחות באותה המידה, וחלקן משתמשות באפליקציות חיצוניות כדי לבצע מטלות שונות מה שרק מוסיף לסמטוחה. הסטנדרט המוכח הוא cPanel על גרסאותיו השונות. אך, לצערי, לא מדיה-טמפל ולא דרימהוסט משתמשים ב-cPanel – שני המארחים הללו הרכיבו לוח בקרה בבית. הדרך הטובה ביותר לבדוק את לוח הבקרה, הוא, מן הסתם, ע"י שימוש בו.

דרימהוסט מציעים שבועיים התנסות בחינם. אז נרשמתי. אחרי שעתיים התייאשתי וביקשתי לבטל את הרישום. היה לי מבולגן מידי. לא הצלחתי למצוא איך לייצר בסיס נתונים חדש, ולקח 10 דקות להגיע לדף הנכון בו אוכל לברר איך אני מייצר בסיס נתונים חדש. וכך הגעתי למדיה-טמפל. יקר ב-$7 לחודש מדרימהוסט. אבל שכנע אותי הכי טוב שהוא המארח המתאים. עד הפעם הבאה.

עד כאן. קצר ולעניין.

אגב, המתואר מעלה מתאר את התהליך שעברתי עד שמצאתי את מדיה-טמפל – עם קצת הסברים. אין לי אינטרס אצל אף אחת מהחברות, ואין לי שום דבר נגד אף אחת מהחברות. הפוסט בא לתאר תהליך ופחות תוצאות… טוב, חלאס, כמה אפשר לכתוב. מקווה שעזרתי!

"אתם רואים את הבחור שנכנס כעת למדינתנו?", יפתח ראש "הצוות למניעת פעילות מחתרתית" במשטרה החשאית המיאנמרית, כשהוא מוקף בראשי הרפובליקה, הבוהים בסרטון ממצלמות האבטחה של מעבר הגבול. שר הביטחון ושר הכלכלה יהנהנו בקול, כאילו מנסים להרשים את ראש הצוות המוערך — "6 פעמים הוא עבר את הגבול בשלושת החודשים האחרונים."

" נו, אז מה ?", יפסול שר התיירות הבורמזי בזלזול, "מאות אנשים עושים את הדרך הזו מידי יום!" — "חכה!", ינהם ראש הצוות, וישלח אליו מבט מקפיא שייצר שתי טיפות זיעה שיחליקו על מצחו של השר. ראש הצוות יישלח מרפק אל סגנו, שקיבל את עול תפעול שלט הווידאו, ויצביע עם הגבות אל כיוון השלט – הסגן ישלוף את השלט בתנועה רציפה ויריץ קדימה במשך כ-5 שניות.

בזמן הזה, ימשיך ראש הצוות, בנימה דרמטית אף יותר – "מה שתראו עכשיו חברים, הוא מסר חד משמעי לי, לכם, ולכל אחד מתושבי נייפידאו". בין רגע, הזוית של כל המשתתפים תיטה עוד קצת לכיוון הטלוויזיה. ראש הצוות ישלח עוד מרפק לסגנו, שבהחלטיות מרשימה ילחץ על משולש ה-"Play". הווידאו יחזור לרוץ במהירות נורמלית, לא יעברו שלוש שניות ואני אופיע עובר שוב במעבר הגבול, הפעם בכיוון הפוך — "זה אותו אחד!" יכריז הנשיא, "מה קורה פה ?!!"

לא היו לי כוונות מהפכניות בביקורים הקצרים האלה בבורמה, כל אחד מהם היה תמים לחלוטין, אך אי אפשר לדעת. לבסוף, הכל הוא בעיני המתבונן, אחד זה תמים, שניים זה מיקרי, שלוש זה חשוד — שש זו כבר חתרנות לשמה… אגב, חדי העין ובעלי התבונה בטח כבר עלו על מופרכות הסיפור כבר בסוף הפסקה הראשונה. הרי אין מצלמות אבטחה במעבר הגבול תאילנד-מיאנמר!  וכאן הפואנטה של כל הסיפור הזה, הרי קונפוציוס אמר פעם – "אם אין לך איך לסיים סיפור, תצטט אותי".

ריצת ויזה (Visa Run) זה מושג השגור בפיהם של כל אלו שנתקעו קצת יותר מהמתוכנן בצי'אנג מאי. ויש הרבה כאלה. הריצה לא ייחודית לצ'יאנג מאי, קיימת ריצות ויזה אל מספר מעברי גבול בתאילנד. היא מהווה את הפתרון הנוח, הזול והבטוח ביותר להארכת ויזה תאילנדית מצ'יאנג מאי (אולי בכלל, אבל אני מכיר רק את צ'יאנג מאי).

הפתרון החלופי לריצת הויזה הוא תהליך של יומיים שמתחיל באוטובוס לויאנטיאן (Vientiane), בירת לאו, העברה של לילה בבירה, למחרת, טיפול בויזה, וחזרה לצ'יאנג מאי. המחיר (סדר גודל) של התהליך הוא כ-1500 בהט תחבורה (הלוך-חזור), כ-30 דולר ויזה ללאו, כ-40 דולר ויזה חדשה לתאילנד (שתקפה ל-60 יום) או שאפשר להוסיף ל-40 עוד 1900 בהט ולקבל עוד חודש (ברי המזל יוכלו להוסיף 40 דולר נוספים ויקבלו שתי כניסות ל-6 חודשים, אך זה נדיר). על לינה, אוכל ובירות אתם משלמים. כך, שסה"כ, ל-60 יום, משלמים כ-4,200 בהט.

התהליך לריצת ויזה הוא פשוט וקצר בהרבה – המרחק בין צ'יאנג מאי למעבר הגבול (נמצא בעיירה התאילנדית מאי-סאי (Mae-Sai), או מקבילתה הבורמזית טצ'ילק (Tachileik)) הוא כ-4 שעות נסיעה (ומסתיים אשכרה בבית כחול כשנגמר הכביש). יוצאים בשעות הלפנות בוקר המוקדמות (משהו כמו 7:30) מצ'יאנג מאי, בשעות בצהריים מגיעים למעבר הגבול, חוצים את הגבול התאילנדי, מקבלים סטמפה, עוברים לצד הבורמזי (בדרך עוברים ליד הנקודה הצפונית ביותר בתאילנד, אטרקציה!), משלמים לפקיד החביב, מקבלים סטמפה בורמזית וחוזרים אל תאילנד. שותים קפה, לועסים פאד-תאי ועולים על המיני ואן בחזרה לצ'יאנג מאי. שעת החזרה היא באזור ה-17:00, עם עצירה לגלידה בדרך.

המחירים הם כ-500 בהט לתחבורה (הלוך-חזור) ועוד 500 בהט במעבר הגבול הבורמזי. סה"כ 1,000 בהט + 70 בהט על פאד-תאי וכוס קפה. כל מה שצריך להביא זה דרכון.

וכאן מגיע קסם, אקסטרא אינגרידיינט, או, סוד מקצוע אם תרצו. המטייל התמים, שעושה זאת בפעם הראשונה (או שנייה, או שלישית, במקרה שלי), יתקשה לסיים את התהליך בפחות מ-30 דקות, מה שיגרום לו לבלוע את הפאד-תאי בלי ללעוס ולהחמיץ את החוויה האורגזמית של דגדוג כל סנסורי הטעם שאלוהים פיזר לנו בפה – מה שפאד-תאי טוב עושה מצוין. עבדכם הנאמן הביא את התהליך, עם כל הצניעות — לכדי אומנות, והצליח לבצע את כל התהליך ב-14 דקות (!).

הסוד הוא : את רוב הזמן לבסוף מעבירים בגבול מיאנמר, שם יישלח אתכם הפקיד להצטלם, מה שיגרום לכם לחכות בתור שלוש פעמים – אחת, בתשלום ה-500 בהט, השניה, בתור לצילום והשלישית, התור להחתמת הדרכון. מה שצריך לעשות, זה פשוט לומר לפקיד – "No Shopping.", מילת הקוד הזו תקצר לכם את התענוג בשני תורים. הפקידים במעבר הגבול מניחים שכל מי שמגיע, רוצה להעביר זמן מה בבורמה, מה שמחייב אותם לקחת תמונה, ולשמור על הדרכון שלכם בזמן שאתם מעכלים שוואלה, הצד הבורמזי והתאילנדי נראים אותו הדבר. וכך, במחיר של מילה וחצי – הרווחתם 15 דקות יקרות!

לסיום, הערה לגבי הסיבה שציינתי שריצת ויזה בטוחה יותר מהארכת ויזה בלאו. בתקופה האחרונה, אני שומע יותר ויותר סיפורים על אנשים שהגיעו ללאו במטרה להאריך ויזה, ובקשתם נדחתה בקונסוליה התאילנדית בויינטיין. נראה שהבוס שם קיבל הנחיה לא לאשר באופן אוטומטי הארכות ויזה, ובייחוד לא לאשר אם נראה שביליתם תקופה ארוכה בתאילנד בשנה האחרונה. עכשיו, אני לא אומר שזה תקף לכל אחד, אך מאחר ושמעתי על כמה מקרים כאלו, הייתי מציע לברר ולאשרר לפני (איכשהו). בכל מקרה, אתם תמיד יכולים לעבור עצמאית בגבול ולקבל הארכה לשבועיים (כמו ריצת ויזה), כך שזה לא סוף העולם, רק סתם בזבוז זמן וכסף.

ועוד הערה : פעם, היו מקבלים במעבר הגבול הבורמזי 10 דולר, במקום 500 בהט. זה כבר לא עובד היום. מקבלים רק 500 בהט.

לשימושכם. עד כאן. בהצלחה!

גילוי נאות טיפה מביך : מעולם לא קראתי את מסביב לעולם ב-80 יום. אפילו לא את הקומיקס, או את הפלקט המקוצר. ייסלח לי ג'קי צ'אן (והוא יסלח, כי הוא יודע שאני המעריץ הכי גדול שלו), אבל אפילו את הגרסא בה הוא מככב כפספרטו, הפריזאי האמוציונאלי, לא ראיתי. "אממ… מדובר בזוג על כדור פורח, שמקיפים את העולם בשמונים יום", זה מה שאפלוט כשאשאל לתוכן הסיפור. אין לי מושג אם הם בכלל נוחתים איפשהו, אולי הם מתפקדים כסטאטלר וולדורף – יש להם את המקום הטוב באולם – וכל מה מתמקדים בו זה ללגלג על הנוף (למען האמת, רק עכשיו גיליתי שמדובר בזוג ושכדור פורח כמעט ולא מוזכר בסיפור).

אבל, מה שאני כן יודע, זה שיש סיבה שז'ול וורן הקציב להם רק 80 יום כדי להקיף את העולם. אם היה משחרר להם בחודשיים-שלושה, הם לא היו מסיימים לעולם. אני מבטיח לכם שלאחד מהם (או לשניהם) היה נשבר מלזוז כל הזמן, והוא היה גורר את השני לנוח קצת – "בוא נעצור קצת, יום-יומיים, נטען מצברים", הוא יתרץ. כך זה יתחיל. יום יהפוך לשלושה, יומיים יהפכו לשבוע. מפה לשם, הם ימצאו עצמם מעבירים חודש באיזה כפר נידח בצד השני של העולם, ממציאים תירוצים לבוס למה המסביב לעולם שלו מסתכם עד עכשיו בקצת יותר משליש עולם ובשלושה רבעים מהזמן שהוקצב.

"ואמאנוס!", ינבח פיליאס בפספרטו, שיתנדנד על הכיסא באזור המשותף של הגסטהאוס בו הם לנים. ינבח, אבל בנימוס – "יש לנו עוד לדווח על חצי עולם, ועוד לא סיימנו לכתוב על החצי שכבר ראינו. מה יהיה ז'אן ?", "תירגע, מר פוג", יצע פספרטו, כשהוא נעזר בפינת השולחן כדי לא להתרסק, "תתענג על התדר הנמוך של המקום", הוא יציע ויגיש לו את השטות האחרונה שהוא בזבז עליה את הכסף שאין להם בשוק המקומי. כינור מעוות עם שני מיתרים – כך השטות נראית לעין בלתי מזוינת.

"מה לעזאזל אני אעשה עם כינור עם שני מיתרים ?" יתרעם פיליאיס – "אֵרהוּ", יתקן פספרטו בשקט – אך פיליאס יתעלם, "אתה מבזבז את כל התקציב שלנו על דברים שאנו לא צריכים – ", יתחיל פיליאס לנאום, "לפעמים אתה פשוט נעלם! יוצא לשוטט! אני לא יודע מה אתה מחפש -", הידיים מתחילות להתנופף באוויר, "אין לי מושג איפה אתה – הוא בסדר ?? אני שואל את עצמי. אולי הוא נפצע ?? אולי הוא נשדד??! " — התיאטרליות של פיליאס תסיח את הקשב של פספרטו, "הוא אף פעם לא ידע לנזוף", יהרהר הצרפתי — "ומה אומר למר ורן ??", ימשיך פיליאס, "צריך לקבוע גבולות, פספרטו. להגדיר תקציב, לשלוט בהוצאות, לשלוט בפיתויים. לא מעניין אותי כמה מזכיר לך הטיגריס שעל השטיח את החתול מהבית – מחר בבוקר אתה מחזיר אותו לחנות!! ומקבל החזר מלא! אנחנו כבר עמוק בתקציב של החצי השני של העולם!", פיליאס יסיים את המשפט תוך שהוא נמרח על הכיסא הסמוך ומנסה להימנע מהיפרוונטילציה.

"אבל פיליאס", ישיב פספרטו ברוגע שלא יעזור לפיליאס להירגע , "עוד פעם רכבות ? עוד פעם להתמקח עם נהג הכרכרה התורן ? והמהוּטים ? אני בטוח שלא הספקת לשכוח אותם … ועוד פעם לעלות על הכדור פורח ? כל האופרציה המסורבלת הזו – להידחס עם כל הציוד בתא המצ'וקמק הזה. הגז עושה לשנינו בחילות וחוסר החמצן מביא לשנינו כאבי ראש – ראינו כ"כ הרבה, פיליאס – ", יכוון פספרטו לרגש, "ממרחבים ירוקים עצומים, הרים לבנים ענקיים, חיות מוזרות ואנשים לא פחות – מה כבר יש לחדש ?" – המבט של פיליאס יהיה תקוע ברצפה, הוא ייאבק ללא הצלחה בדחף להנהן ולנהום בהסכמה. פיליאס יחייך ויישלח מבט רומנטי משהו אל הטיגריס הארוג בשטיח.

…

אין סיכוי לגמור את התאווה לזוז ולראות דברים חדשים ב-80 יום. יש הרבה פחות תנודות בכיוון הרוח בזמן כ"כ קצר. ואם מדובר רק בחצי הכדור הצפוני (או רק הדרומי), אז אין מה לדבר בכלל – הרי מדובר רק בעונה אחת.

ולשאלתכם – איפשהו במרכז אמריקה. שם הייתי אמור להיות עכשיו, לפי התוכנית המקורית (שאובחנה ככישלון לפני כ-5 חודשים). זה הקשר.

(והערה לסיום : הקשר בין הספר של ז'ול ורן להודעה הזו רעוע באופן מבהיל, לא מומלץ להניח כלום על תוכן הספר בהתבסס על תוכן ההודעה.)

קצת מוזר לכתוב פוסט שיהיה רלוונטי לקצת פחות מ-24 שעות (מצד שני, נחמד לכתוב פוסט רלוונטי לשם שינוי). אבל מה לעשות שחלקינו צריכים את שירותי ה-copy-paste הנהדרים שויקיפדיה מציעה. כאמור וכידוע, ויקיפדיה החליטה להחשיך את דפיה (באנגלית) לצורך מתן אזהרה, התרעה ומחאה כנגד SOPA המפשפשת ובאה.  כתומך של העמדה האנטי-סופאית, אני מעודד ביקורת כנגד המערכת שהעלתה את הרעיון המפגר הזה. רק שכיוון המחאה שויקיפדיה נקטה לא ממש עושה היגיון, כן – החיסכון בהוצאות החשמל מאפשר לויקיפדיה לדחות את האוברדרפט בעוד יום, אבל ברמת ההצהרה, אני לא מבין את הרעיון.

ויקיפדיה קוראת לזה "העלאת מודעות". העלאת מודעות שמורה לעניינים אבודים (זיהום אוויר, סיגריות וכד'). מדובר כאן בציבור האמריקאי, 24 שעות ביממה מיליארד ארגונים מנסים להעלות לו את המודעות במיליארד נושאים שונים. SOPA אוטוטו תצליח איכשהו לסאב עוד יותר את המסואבים, ולבאס לא פחות את השאר, וזה כל מה שהחברה החכמים של ויקיפדיה הצליחו לייצר ? חושך ? החושך בכל מקרה מחכה מעבר לפינה. חבל.

בכול אופן, הדרך לעקוף את ההחשכה של דפי ויקיפדיה הוא כדלהלן :

1. כנסו לאתר ויקיפדיה (בדף המועדף עליכם).
2. לחצו כפתור ימני איפשהו על האתר.
3. משתמשי כרום יבחרו באפשרות "בדוק מרכיב", משתמשי פיירפוקס ייאלצו להתקין firebug ומשתמשי אקספלורר יבחרו ב-"כלי מפתח" או משהו כזה.
4. הדרך שויקיפדיה נקטה כדי להחשיך את האתר, היא ע"י העלמת התוכן והלבשה של בלוק יחיד על הכול (מינימום השקעה, ומינימום פגיעה בדירוג במנועי החיפוש) – כך שכדי לראות את התוכן, ניאלץ לכתוב קצת קוד (אבל רק קצת).
5. נחפש (כל דפדפן בכלי שלו) div שה-id שלו הוא content . אתם תראו שיהיה כתוב בין ה <>, display:none – נחליף את ה-none ב-block (פשוט קליק כפול, מחיקת ה-none והוספת block).
6. voila!

(עדכון) וכעת, אחרי שקראתם את הפתרון המבריק שלי – תשכחו ממנו. סתם מסורבל. תדלגו לתגובה הראשונה, יש פתרון הרבה יותר טוב.

ולבסוף, כדי לתמוך ב-anti-SOPA החלטתי להחשיך את הפסקה הבאה :

יופי, חכמולוגים. למה לא לתמוך במחאה ?? למה להתחכם ולנסות לעקוף כל דבר!