Codename : Sputnik //  בלוג מסע מסביב לעולם.

עד עכשיו אני לא מבין איך שרדתי את הבוקר הארור של ה-28 במאי 2010. הרבה גורמים שיחקו בחוטים עליהם הנוירונים העצלים שלי משוטטים ללא הכוונה. הרבה תורות התנהגותיות וחסכים פסיכולוגיים דחפו את האף הגדול והמיותר שלהם, והותירו אותי רעב, צמא, בלי כל תחושת זמן, ובאמצע תור בלתי נגמר כשהמחשבה "ארצות הברית לא שווה את זה." ממשיכה להדהד לי בראש.

אחרי זמן קצר בשגרירות ארה"ב, אתה מבין שתיכנן אותה חתיכת סאדיסט נטול מוסר ואלוהים. עם הכניסה לאולם השגרירות מתחיל התור, תור שנמתח עד קצה האולם, עושה פרסה וחוזר כמעט עד לכניסה – כך שאלו שזה עתה הצטרפו לתור יכולים לחטוף את הייאוש התהומי של ותיקי התור בזבנג מצלצל שמאריך להם את הפרצוף בשני מטר. בין שני חלקי התור נמתח דלפק ארוך הצמוד לנכנסים החדשים, ומאפשר להם להישען בנוחות ולהמשיך לבהות בפרצוף ה-"חירבנו לי בקורנפלקס הבוקר" של הזומבים מעברו השני.

עם סוף הדלפק, נפרס חלון גדול המציג לראווה את חוף פרישמן – כאילו כדי לגרות את הנוכחים ב-"תראו איפה יכולתם להיות עכשיו.". בשלב הזה נדמה כאילו התור מתחיל לזוז – אך זו אשליה, פשוט יש יותר מקום, אז כולם יותר נדחסים. אז אם מקודם היה מקום להסתובב ולהימתח, עכשיו מקסימום אפשר לעמוד בשילוב ידיים.

אחרי מחקר קטן שעשיתי בשלב הזה של התור, קצת אחרי הפרסה – גיליתי שלאף אחד באזור שלי אין מושג מה קורה ולאן הולכים. "השארתי את הבת שלי באוטו.", פלטה אחת, שני אנשים לפני, עם חיוך מבויש, והדביקה לכל אלו שהיו ברדיוס של שלושה אנשים ממנה הבעה מבועתת.  אף אחד לא אמר כלום, לדעתי כי כולם דימיינו את הכותרת של יום ראשון -

"טרגדיה בתל-אביב, תינוקת נשכחה ברכב. אנשים רבים שידעו על המתרחש לא עשו כלום כי לא רצו לאבד את המקום שלהם בתור בשגרירות ארה"ב."

"היא בת 14", המשיכה אותה אחת, חלק צחקו בנימוס מין צחוק כזה, שמהולה בו אנחת רווחה. אני ועוד שניים נשארנו קפואים, תהיתי אם גם הם חושבים שאולי לילדה יש תחבושות בידיים והיא מתקשה לפתוח את הדלת. רציתי לשאול אותם אם לדעתם אפשר לפתוח דלתות של רכב עם השיניים, אבל ויתרתי. הגעתי עד לכאן, חבל.

"למה זה לוקח כ"כ הרבה זמן?" תהתה אחרת שעמדה לידי, "אולי כי זה יום שישי.", נידבתי סתם תשובה. "מסכן אבא שלי.", היא המשיכה, ואני חששתי לגבי הכיוונים האפשריים אליהם השיחה הזו יכולה להתדרדר, "אמרתי לו שאני אוטוטו יוצאת, ועכשיו אני לא יכולה להתקשר אליו.", "זה בסדר, הוא בטח נהנה מכוס קפה עכשיו.", עניתי כשאני מדמיין את אבא שלה יושב עם סיגר בפה, קפה ביד, ורגליים על השולחן, כששני גברים בלבוש שבטי-משהו  מנפנפים בענפי דקל מעל ראשו, רקדניות סלסה עם לבוש מינימאלי מפזזות סביבו, בחורה יפהפיה מעסה לו את הצוואר והוא מריץ דאחקות בקולי קולות על הבת שלו, שתקועה בתור בשגרירות.

אגב, יש שעון אחד בשגרירות. ויכולים לראות אותו רק אלו שזה עתה נכנסו, או אלו שממש נמצאים בסוף התור. סאדיסט כבר אמרתי ? כשנכנסתי השעון הראה 08:40, כשהגעתי לסוף התור – 10:15. וכל התור הזה, כדי שבסוף אזכה להניח את האצבעות שלי על קורא טביעות אצבע, וכדי שמישהי תעבור על המסמכים ותצלם את התמונה שהבאתי לה. אחרי התור הארור הזה העסק כבר די זורם – 5 דקות בתור נוסף שבסופו מתבצע וידוא של  טביעות האצבע שהזנתי (מה הקטע? למה זאת שמקודם לא יכולה לעשות את זה ?), ואחרי 10 דקות בתור נוסף מגיע הראיון.

ראיין אותי אחד שהעברית שלו גרועה מהאנגלית שלי, והוא התעקש לשאול בעברית עם מבטא אמריקאי כבד. ומה שיצא זה שהוא שאל בעברית, אני עניתי בעברית, הוא קרא למתרגם, שתרגם לאנגלית, ואני תיקנתי את המתרגם באנגלית. מוזר. אבל אחרי תור של שעה וחצי כדי להגיש טפסים (פחות או יותר), שום דבר לא הפתיע אותי. הראיון די מגוחך, "מה את עובד ?", "למה מטרה של טיול שלך ?", "כמה זמן את רוצה להיות בארצות הברית ?", וזהו. נפרדתי מהדרכון שלי, ויצאתי מהבניין הארור הזה.

מאחר ושמתי לב שהרבה מדריכים בעברית ברשת לא מעודכנים – החלטתי לטובת הקורא/ים, לצרף את המדריך הקצרצר והמספיק-בקושי להגשת בקשה לויזה בארה"ב (המדריך הוא לכאלה שרוצים להגיש בקשה לויזת תייר, לגבי השאר, אין לי מושג) :

שלב 1 : שלב ההכנות.

• לעשות תמונת פספורט, ולבקש תמונה לויזה לארה"ב (התמונה צריכה להיות 5X5 ס"מ).
• בנוסף – צלם את עצמך על רקע לבן עם מצלמה דיגיטלית, יותר פשוט לבקש ממישהו שיצלם אותך… זכור : לא לחייך, לא להסתיר אוזניים, השיער צריך להראות כמו ביום הראיון. יש הנחיות מפורטות באתר הזה.
• להעלות את התמונה לאתר הזה ולוודא שהיא תקינה.
• לוודא ששיש דרכון בתוקף (ספייר של חצי שנה).
• לשלם בדואר "אגרת ויזה" (140 דולר) ומומלץ כבר לשלם על משלוח הדרכון בחזרה אליכם בדואר שליחים (40 ש"ח).

שלב 2 : שלב הטפסים.

• למלא באינטרנט את טופס DS-160 באתר הזה (להעלות את התמונה שצילמתם בשלב 1). בסוף התהליך, להדפיס את אישור מילוי ה-DS-160 – צריך להביא אותו לראיון.
• להירשם באתר הזה ולרכוש מספר זיהוי אישי PIN (עלות של 22 דולר).
• עם מספר ה-PIN, לקבוע מועד לראיון דרך אותו האתר. להדפיס את ההזמנה לראיון – רק איתה אפשר להיכנס לשגרירות.

שלב 3 : שלב הראיון.

• להגיע לראיון (הירקון 71,תל אביב) עם – דרכון, תמונת פספורט, אישור מילוי DS-160, הזמנה לראיון, אגרת ויזה וטופס משלוח דואר שליחים.
• לא ניתן להיכנס לשגרירות עם כל מכשיר אלקטרוני ו/או תיק כלשהו. אם בכל זאת מגיעים עם אחד מאלו, כ-50 מטר צפונית לשגרירות יש מקום בו אפשר לאחסן את הציוד (תמורת 10 שקלים חדשים).
• להיכנס לשגרירות ולהתכונן לכמה שעות מתישות.

סה"כ עלות של הסמטוחה הזו – 162 דולר + 50 ש"ח = הרבה כסף. על גבול השערוריה, אבל מי אני שאשפוט. בכל מקרה, אסכם בשאלה שנשאלתי כשהתלוננתי בפני מישהו לגבי כל הטררם הזה — "אתם יודעים למה כלב מלקק את הביצים ?".

• 12 ביולי 2010 -- עונג סיני, או, מדריך קצרצר לבקשת ויזה לסין
• 18 ביולי 2010 -- ראש הודי קטן, או, מדריך קצרצר לבקשת ויזה להודו
• 27 בינואר 2012 -- ריצת ויזה (או, מדריך קצר להארכת ויזה בתאילנד)
• 18 בינואר 2012 -- איך להרים את השאלטר בויקיפדיה

« פסקול באורך 40,000 ק"מ Another day, another night, a thousand miles. »