בשלושת הימים האחרונים אנו דוהרים צפונה ומשאירים את האבק של גובי מאחורינו. אתמול נטשנו את המדבר ואנו עמוק בתוך מרכז מונגוליה במחוז ארחנגאי. ממישורי גובי השטוחים נכנסנו בהדרגה אל תוך שרשרת הרי חנגאי כשאנו עוקבים אחרי הנהר אונגין. הנוף החל להראות אלפיני ולאט לאט חזרו עדרי הסוסים הנהדרים, והתחלנו לזהות גם עדרי יאק, סנאים – והדבר היפה מכל, כמויות עייטים אדירות.

Family ger camp in naiman nuur

לפני שלושה ימים, חוץ מעצירה של כשעה במנזר בודהיסטי שנחרב ע"י הקומוניסטים בשנות ה-30 (של המאה הקודמת) והיום עובר תהליך שיקום. קיפצנו שאר היום על דרכי העפר של מונגוליה. 9 שעות נסיעה, 400 ק"מ. לפונצג יש נגן MP3 שמחובר לרמקולים ניידים ברכב, שזה נהדר. אממה – אין לו בנגן יותר מ-10 שירים, שזה אומר שהיו לי כ-8.5 שעות להקשיב למוזיקה מונגולית — לקרוא להיפ-הופ ברוסית, פופ קופצני במונגולית ושיר המונדיאל המזעזע של מה-שמה זה קצת למתוח את ההגדרה של "מוזיקה מונגולית", אבל היו כמה שירים שנשמעו אותנטיים. קשה לתארם, אבל ההשפעות נשמעו יותר רוסיות (מלודיות קלאסיות עם כלים מונגוליים) מסיניות או משהו אחר. השירה ארוכה ומסלוסלת, אבל עדיין, המלודיה נשמעה מערבית. אהבתי במיוחד סגנון שנקרא "long-song", אני לא הבנתי למה החליטו לקרוא לזה כך, כי אלו היו השירים הקצרים ביותר – אבל כנראה הכוונה היא לסלסולים הארוכים והבלתי אפשריים של הזמרת. זה נשמע לי כבר הארדקור מונגוליה. אני אנסה למצוא דוגמא ב-youtube.

Onghiin Khiid

שלשום עשינו סיבוב של כמה שעות אל מפל על סוסים, שהמשפחה ממנה לקחנו את הסוסים הגדירו אותם חצי-פראיים ("half-wild"), אני לא יודע אם זה בגלל שהם עושים די מה שבא להם או בגלל שהם פלצנים מדופלמים. המים באגמון שבאזור המפל היו קפואים, ואת זה קיזזנו אתמול בנביעה חמה (86 מעלות צלזיוס).

Orkhon Waterful, freezing water

מחרתיים נגיע לבירה והעסק די מדכא מתקרב. ממחר נעלה, לראשונה מאז היום הראשון, על דרך סלולה (לפחות זה).

*קלנק!* נשמעה נקישה חזקה, שבד"כ מלווה את ההשלמה של הרכב המקרטע שלנו עם הניסיונות של פונצג להביא אותו לעצירה. אני עוד עם עיניים עצומות, מנסה למצוא את מוזת השינה, מדריך את הדמיון למחוזות שלווים, מישוריים ובעיקר משעממים. "אחח, זו ההזדמנות שלי לתקוף" אני חושב, "אם אצליח להירדם עכשיו, שום דבר לא יעצור אותי עד ארוחת הצהריים."

יש לנהגים מנהג חביב לעצור בכל פעם שהם נתקלים בדרך בעוד קופסת שימורים על גלגלים. הם יורדים מהרכב, ודנים על החיים, השגרה או סתם מרכלים עלינו. לנו, הנוסעים, זו הזדמנות פז להירדם – הרכב, לשם שינוי, לא קופץ.

אבל הפעם – התחושה הייתה של משהו אחר, פקחתי את העיניים – העפתי מבט לאחור, עוד אחד קדימה – שום רכב. הדלת האחורית נפתחה, ואישתו של הנהג, שאנו לוקחים אותה טרמפ לכפר שלה כבר כמה ימים, ירדה תוך שהיא משרבבת משפטים במונגולית, הספרדים החלו גם הם לרדת. "What happened ?", שאלתי. "פונצ'ורה", אחד מהם ענה. "We haf a flat tire".

פנצ'ר באמצע הגובי. גם את זה צריך לעבור.

כחצי שעה לאחר שמאסטר פונצג תיקן את הפנצ'ר, כשהספרדיות והמדריכה יושבות בצל שעושה הרכב, ו-בואו נניח, מרכלות. ואני והספרדים עומדים ומשתאים מהמיומנות, עצרנו בסמוך לדוכנים שהציעו כל מיני אבנים מונגוליות ופרטי אומנות תוצרת עצמית. אחרי סקירה קצרה של האבנים, שלא יודע, נראו לי כמו … אבנים. שמתי לב לריכוז של כבשים, עיזים, סוסים, ספרדים ופונצג מסביב למבנה עגול ושטוח. גררתי את עצמי לעבר המבנה – והופה, באר! באמצע גובי. נהדר.

פונצג החליט לקחת יוזמה והעביר מים מהבאר למעיין שוקת – וברגע זה התחילה מהומה. הסוסים התחילו להעיף את הרגליים האחוריות שלהם לכל עבר, ואני והספרדים תפסנו מרחק בטוח – שזה אומר רחוק בתוך הרכב.

Dino town!

צהריים עשינו בביתו של הנהג, פונצג, בכפר בולגן (שבמחוז Omnogov). בלסנו נודלס במרק שומני עם ארומה של כבש, ולגמנו כוס תה והמשכנו לעמק הצוקים הבוערים – שם מצא, בשנות ה-20, איזה אמריקאי מטורף בשם רוי צ'פמן אנדרוס עצמות וביצי דינוזאורים, ומיהר להעביר אותם לכל מקום חוץ מלהשאיר איזו עצם למונגולים (סתם, אני כנראה מגזים. אבל בכל מקרה, הרוב המכריע של הממצאים לא מוצגים במונגוליה) אנחנו מצאנו בעיקר אבנים וסימנים של מכת חום.

Full Moon

אני יושב באלכסון מחוץ לגר עכשיו, הירח כמעט מלא ורואים את הדיונות העצומות של הגובי במעומעם כ-300 מ' ממול. אני בערך מול הנקודה הגבוהה ביותר (כ-300 מ') בשרשרת הדיונות שמשתרעת לאורך של כ-120 ק"מ. את השקט ממלאים הגמלים, שכל כמה דקות פולטים געייה שנשמעת בדיוק כמו שנשמע אופנוע מאיץ מרחוק.

אתמול טיפסנו על אחד האזורים היותר נמוכים בסקציה שלנו (לכו אתם תטפסו על 300 מ' דיונה) עם השקיעה, ואת הדרך למטה הידרדנו כשהירח הכמעט פחות מלא מאיר לנו את הדרך. הנוף די פסיכי באזור הזה, כשאם מעיפים מבט אל מאחורי הגר שאני נשען עליו, רואים כלום מלבד … כלום בערך. מישור בלתי נגמר של חום בהיר. וממול, רעים גמלים, עיזים וסוסים ברצועה ירוקה לגמרי ברוחב של כ-250 מ'. רצועה שנוצרה, מסתבר, מנביעה שנובעת כחצי ק"מ לשמאלי, ומאחר והיא באזור גבוה ממני, יש זרימה של מים (מעין נחלון) המזגזגת עד כחצי ק"מ לימיני. בכל מקרה, אחרי הרצועה הזו מתרוממות הדיונות, ומאחוריהן, שרשרת הרים שחורים כפחם עם מרקם משונן ומחורץ. פשוט נהדר.

Sun sets

אני חייב לומר כמה דברים על גמלים מונגוליים (לא יודע לגבי השאר), החברה האלה מפליצים בלי סוף, הריח מהפה שלהם לא הרבה יותר טוב מזה שיוצא להם מהתחת, הם ממושמעים כמו פרד ללא חוש רגש, ולמען השם, לרכב עליהם יותר מ-20 דקות זה מזוכיזם טהור. ביליתי על אחד מהם היום לא פחות מ-5 שעות. זה למה אני יושב באלכסון, וזה למה, כבר כמה שעות, אני הולך כאילו עברתי ניתוח להסרת ביצים.

Camel ride

הנוף ביומיים האחרונים נהיה מדברי יותר ויותר, ואנחנו כבר עמוק בתוך מחוז דרום-גובי (Omnogov), כשאנחנו גומעים כ-500 ק"מ ביומיים וחוצים את מחוז מרכז גובי (Dungov) במהירות ממוצעת של כ-35 קמ"ש. הנוף לא משתנה בין רגע בגובי. ראשית דועכות הגבעות הירוקות והנוף הופך שטוח לגמרי, ועם הק"מ דהה גם הצבע הירוק, עד שנותרנו נוסעים במשטח חום בהיר המנוקד בדלילות לכל כיוון בשיחים ירוקים.

ככל שהדרמנו גם נעלמו הסוסים הנהדרים, שהוחלפו בגמלים דו-דבשתיים, שלרוב נחו להם בצידי הדרך. לעיתים רואים מרחוק מעין בליטה חומה לא ברורה, ושמתקרבים מסתבר שמדובר בערימה של כ-20 גמלים (חיים). לא ברור מה הם משיגים מזה, בטח לא בגובי בשעות הצהריים.

Camels,on the way to Tsagaan-Ovoo

ב-2 הלילות האחרונים ישנו בבית המונגולי המסורתי, הנקרא גר (Ger). שהוא דומה בצורתו לאיגלו, אך בנוי מעצים ומכוסה בבדים מבודדים וחבלים לצורכי הידוק. משפחה מונגולית שלא חיה בכפרים או בערים, עשויה לשנות מיקום כמה פעמים בשנה (אתם יודעים, אקלים וכו'), אז הגר בנוי כך שניתן לפרקו ולהרכיבו במהירות יחסית (שמעתי ששעה, נשמע מופרך). השטח הפנימי בגר בקוטר של כ-5-6 מ' (אלו שאנחנו הינו בהם), ומסוגל לאכלס כ-5-6 מיטות בהיקף. במרכזו זוג מוטות תומכים, שאגב, נאמר לנו שהעברה של דברים בין המוטות מעיד על מזל רע. הבעיה היא, שהחכמולוגים מיקמו לנו את שולחן האוכל בין המוטות.

Inside a Ger

הלילה, נישן באוהלים, בסמוך לנחל שזורם לכיוון "עמק הנשרים", עמק בו מסלול של כ-3 ק"מ, שלפי השלט בכניסה, אפשר לחזות בנשרים, נמר שלג ועזי בר. אנחנו הסתפקנו במבטים חטופים בשפני סלע.

Valley of Vultures

ומשהו לסיום, במהלך השהות עד כה, מתוודעים לכל מיני מנהגים מונגוליים, מעין כללי התנהגות, כמו לדוגמא, אם מישהו מגיש לך משהו אתה חייב לקבל ביד ימין. או, אם נתקלת במישהו ברגל, אתה חייב מייד ללחוץ לו את היד. או, אם נכנסת לגר ודפקת את הראש בדלת (יותר נכון לא "אם" אלא "כש", כמות הבליטות שמתאספות באזור העליון של המצח מרשימה ביותר) – אז עליך לצאת ולהיכנס שוב. יש עוד כללים רבים, מרוב מכות בראש את רובם כבר שכחתי.

בכל מקרה – כל הכללים הללו, הופכים את הפרוצדורה פשוטה במערב – הכנסת אורחים ("המקרר שם"), לאירוע כמעט טקסי במונגוליה (לפחות במקומות שהיינו בהם עד כה). השיא הגיע כשביקרנו בביתו של אחיו של פונצג (הנהג שלנו), שחגג את סיום בניית ביתו החדש (עד אז הוא גר עם משפחתו בגר). במהלך רוב השהות שלנו (היינו 2 קבוצות, 15 אנשים) עמד האח בראש השולחן, כשאנו יושבים על כסאות מסביב, וכיבד אותנו אחד-אחד בחלב סוס, חלב עז ובשני סיבובי וודקה, אותן ליווינו בקריאת "לחיים" מונגולית.

לקראת סיום הארוחה, קם פונצג והחל לסלסל במונגולית, לא ממש הבנתי את הסיבה, אבל אני מניח שזה משהו לכבוד ביתו החדש של אחיו. את סיום השיר ליווינו במחיאות כפיים סוערות, ואחיו של הנהג החל לחלק לנו סיבוב אחרון של חלב סוס. ברגע זה, קמה המדריכה ובישרה – "Now you sing".

מי שזוכר את הסרט Psycho, ואת הפרצוף של ג'אנט לי בסצנת המקלחת המפורסמת, יכול לדמיין את ההבעה המבועתת שנמרחה לכולנו על הפרצוף. הראשונים לקבל את חלב הסוס היו זוג הולנדי, שמרוב לחץ, שרו את ההמנון ההולנדי בכול חנוק מלחץ וסלסולים לא במקום. אחריהם, הגיעה הקלחת לסקוטי – שגם הוא טושטש מהלחץ ושר את ההמנון הסקוטי. ומה שהתפתח זה, שבמהלך הדקות הבאות, נשמעו ההמנון השוויצרי, האמריקני והישראלי. לא עמדנו עם חזה מתוח, וגם לא היתה תחושת פטריוטיות באוויר, פשוט זה מה שכולנו ידענו לגמגם באותו הרגע. חסרי מזל היו הספרדים, שכידוע, המנונם נטול מילים – אז הם הסתפקו בחמשיר שיכורים ספרדי. הזוי, אבל משעשע. וכך כשכולנו עוד חוששים מהשלב הבא בטקס, תם הטקס ושבנו לרכבים.

"So, Bob…", הפניתי  את תשומת ליבו של האחראי על הטיולים בהוסטל בו אני שוכן, כשאני עם התיק על הגב מוכן לצאת כמו ילד שזה יומו הראשון בכיתה א'. "איפה הג'יפ שלנו ?", המשכתי. "לא ג'יפ, ואן.", הוא פלט, "אוקיי, איפה הג'יפ-ואן שלנו ?", "לא ג'יפ, פורגון. מספר 4074", הוא התעקש, תוך שהוא מצביע על קופסת שימורים על גלגלים. "אתה בטוח ?", ניסיתי לבלבל אותו. "יייסססס", הוא ענה תוך שהוא צוחק, "התיקים מאחור." איך הדבר הזה יצליח לסחוב 7 אנשים, על הציוד שלהם, האוכל והמים ל-11 ימים אל תוך מעמקי הגובי – לא היה לי מושג.

אל הטיול הצטרפו אלי 4 מדרידיאנים, צולה, תושבת אולנבאאטר, אמא לילדה בת 11 שכבר שרה ליידי גאגא שתפקדה כמדריכה/שפית, ופונצג, תושב בולגן (במחוז דרום-גובי), סבא ל-3, שאוצר המילים שלו באנגלית מסתכם ב-"good" ו-"eat" (בדרך כלל בלשון ציווי). ארבעת הספרדים, בערך בני גילי ומגיעים מכל קצוות ספרד – אחת מאנדלוסיה, אחד מקטלוניה, אחת ממדריד והרביעי ממחוז מערבית לחבל הבאסקים. אבל כולם גרים במדריד ואוהדים את בארסה. כמה שעות בתוך הטיול כבר שרנו את ההמנון של בארסה (כשאני מצטרף בפזמון).

כמה קילומטרים אחרי הבירה UB נגמרת הדרך הסלולה, ומכאן והלאה, כך נאמר לנו, כל הדרך תהיה על דרך עפר / 4X4. כמה קילומטרים אחרי כן, עצרנו ליד המונומנט המונגולי הראשון, האווו (Ovoo). שהוא מעין רוג'ום גדול (גובהו כמטר), עם בולי עץ הצומחים ממרכזו. למונומנט משמעות דתית (שמאניסטית) והוא מהווה אתר מקודש בו נהוג להשאיר משהו לאלים או סתם בשביל להרגיש אקזוטי. מי שמחפש קצת מזל טוב, מוזמן להקיפו 3 פעמים (עם כיוון השעון!) ולהניח עליו מה שבא (עם יד ימין!). אפשר למצוא שם, בין היתר, כסף (שהשאירו אלו שמחפשים כסף), מקלות הליכה (אלו שרוצים … ללכת) ובקבוקי וודקה (…). אנחנו הקפנו את הרוג'ום עם מבט קצת משועשע, ובעיקר התחרינו במי ימצא את הפריט הכי מוזר בין האבנים (גולגולת של פרה, ואני הפסדתי).

Ovoo (Just outside UB)

עד העצירה לארוחת צהריים, נותרו לנו עוד כ-4 שעות ללמוד את דרכי העפר המונגוליות. הדרך הקופצניות והעקלקלה הרגישה, באופן מפליא, די נוח בקופסת השימורים. ולעיתים, ברגע שהחליט הזיגזג להיפסק, הדרך נראתה כאילו צוירה ע"י איזה אולאאן מונגולי החמוש בזוג מכחולים עצומים. פשוט שני פסים על מרבד ירוק בלתי נגמר. לעיתים מצאנו את הנהג בוחר לנסוע לצידי הדרך ולא עליה, מה שחיזק את התאוריה שהדרך שם לצורכי ניווט ולא נוחות.

Stretch (2 hrs from UB)

לאט לאט, כשאנו צוברים קילומטרים, הנוף החל מתמלא בסנפירי סלע עצומים, הבוקעים מן המרבד הירוק. ועם עדרי הסוסים המפוזרים, פיסות המים שבהקו מקרני השמש שכבר עמדה להשלים את חצי הסיבוב שלה מעלינו, ושרשרת ההרים הדהויה שקישטה את האופק – כל העסק נראה די תלוש. די, איך נאמר, לא אפשרי.

Somewhere between UB and Dungov